ב-2017 פרסם מיכה גודמן את ספרו "מלכוד 67'," שזכה לשבחים רבים כמופת של פרגמטיות וחשיבה "מחוץ לקופסא". הטענה הבסיסית של גודמן הייתה פשוטה: ישראל נכנסה למלכוד בעקבות כיבושיה במלחמת ששת הימים, של שליטה במיליוני פלסטינים על שטחים ששנויים במחלוקת בינם לבין ישראל. המלכוד, טען גודמן, יכול להיפתר באמצעות נסיגה ישראלית חלקית מהשטחים תוך המשך החזקתם של אזורים שהיא תופסת כחיוניים או ככאלה שנועדו להישאר בידיה, כמו בקעת הירדן או גושי ההתנחלויות. בצורה זו יישמרו צרכי הביטחון של ישראל והפלסטינים בכל זאת יקבלו מדינה, גם אם רק על חלק מהשטח. הסיכוי שהפלסטינים יסכימו להסדר כזה, הודה גודמן, הוא נמוך. אלא שלאור האינטרס של מדינות ערביות סוניות כמו ערב הסעודית להקים ציר סוני-ישראלי כמשקל נגד לציר השיעי בהובלת איראן, נראה שהן מוכנות לדחוק אותו לשוליים וכך ליצור ״אקלים״ שיאפשר הסדר חלקי. 

לא לחינם זכה ספרו של גודמן לשבחים: הוא ייצג נאמנה את רוחו של המרכז הישראלי, שמתוך תפיסת ה"אין פרטנר" שהתנחלה בישראל מאז כישלון המשא ומתן בין ברק לערפאת בתחילת שנות האלפיים, בחר לאורך שני העשורים האחרונים (מלבד בתקופת ממשלת אולמרט) בניהול הסכסוך במקום בחתירה להסדר פוליטי. בחירה זו באה לידי ביטוי בתקוות שגאו בישראל לגבי "הסכמי אברהם", ובמיוחד לגבי הנורמליזציה עם סעודיה בתקופה שלפני ה-7 באוקטובר. אלו נתפסו כהישג ישראלי חסר תקדים של הסרת ה"וטו" הפלסטיני על הסדרים עם מדינות ערביות מרכזיות, כזה שיאפשר לגיטימציה איזורית חסרת תקדים לישראל, ללא התנאי של מדינה פלסטינית ותוך כדי המשך השליטה הצבאית בפלסטינים, הסיפוח הזוחל בגדה ובמזרח ירושלים והמצור על עזה.

הייתה זו "הקונספציה" שמאחורי "הקונספציה". מדיניות חיזוק החמאס בידי ממשלות נתניהו; ההתמקדות באיום האיראני בהנחה שחמאס מהווה איום מינורי לכל היותר; "כיסוח הדשא" בעזה במבצעים חוזרים ונשנים ומרובי הרוגים; הפירורים שקיבלה הרשות הפלסטינית בגדה למרות הדבקות שלה בדרך המדינית ובשיתוף פעולה ביטחוני עם ישראל; ההתעלמות המופגנת מסוגיית הכיבוש במחאה נגד המהפכה המשפטית – כל אלו היו ביטוי של אותה תפיסה: שאת הפלסטינים אפשר להמשיך לנהל על ידי שילוב של אלימות, דיכוי, ושוחד כלכלי ופוליטי. התוצאה הייתה הזוועה של ה-7 באוקטובר. כמעט שנה וחצי לאחר מכן, רוב הישראלים תומכים בטיהור אתני של העזתים; באימוץ אלימות ששוחררה מכל רסן גם בגדה המערבית; ובנורמליזציה עם סעודיה שבפנטזיה הישראלית עדיין יכולה להתבצע תוך תשלום מס שפתיים בלבד לפלסטינים. מסתבר שההיסטוריה חוזרת על עצמה שוב ושוב כטרגדיה ופארסה גם יחד. 

לצאת מהקונספציה

מסמך "היום שעכשיו" של הפורום לחשיבה אזורית ומחלקת 'ישראל במזרח התיכון' במכון ון ליר מבקש לאתגר קונספציה כושלת זו של "ניהול הסכסוך" ולהציע לה אלטרנטיבה. ראשית, על-ידי ניתוח הדרך שהובילה ל-7 באוקטובר ושנית על-ידי הצעות מדיניות קונקרטיות. אנו טוענים שההתקפה של חמאס ב-7 באוקטובר לא הייתה תוצאה בלתי נמנעת של האידיאולוגיה הקיצונית של הארגון, אלא גם תוצר של הכישלון של הדרכים האחרות שבאמצעותן ניסתה תנועת החמאס להשיג את מטרותיה בעשור וחצי האחרון. בראש ובראשונה: מדיניות ישראלית שמציעה הישגים של ממש לדרך המדינית הייתה עשויה לחזק את הכוחות המתונים יותר בחברה הפלסטינית, כמו גם כוחות בתוך תנועת חמאס עצמה שנדמה שהאמינו שהדרך הפוליטית עשויה להביא הישגים ממשיים יותר לפלסטינים. באופן ספציפי יותר, בעשור האחרון עמדה בפני ישראל שוב ושוב האפשרות לקדם הסדר אזורי במסגרתו עזה תפורז והרשות תחזור לשלוט ברצועה, תוך השתלבות חמאס בממשלת אחדות פלסטינית, כחלק ממתווה להקמת מדינה פלסטינית על גבולות 67'. ישראל סירבה למשא ומתן של ממש על בסיס אפשרות זו. 

שנית, כידוע, לחמאס היו גם מניעים אסטרטגיים ספציפיים בהתקפה: מניעת הנורמליזציה עם סעודיה, שאיימה להדיר את הסוגיה הפלסטינית לשוליים לחלוטין; מניעת יישום "תוכנית ההכרעה" של סמוטריץ', שקרמה עור וגידים בדמות נישול משפחות וקהילות פלסטיניות בגדה ובמזרח ירושלים, והתחלת הסיפוח הזוחל של הגדה בזכות מינויו של סמוטריץ' לשר בכיר במשרד הביטחון האחראי על המנהל האזרחי; עצירת הפגיעה בסטטוס קוו בהר הבית/אל-אקצה; ושחרור אסירים פלסטינים מבתי הכלא בישראל. מדיניות ישראלית אחרת בכל הסוגיות האלו הייתה עשויה לשנות את מערך השיקולים של חמאס ולמנוע את הזוועה של ה-7 באוקטובר. 

במילים אחרות, אנו מציעים ניתוח שבו ישראל אינה שחקן פסיבי אל מול כוחות שהאידיאולוגיה הקיצונית שמניעה אותם הופכת לכאורה כל הסדר ופשרה לאוטופיה וסכנה קיומית; אלא כזה שבו לבחירותיה של ישראל יש משמעות הרת גורל, ובמיוחד לבחירה בדרך הכוח על חשבון הפוליטיקה. שום דבר בניתוח שאנו מציעים אינו מסיר מחמאס ומהפלגים הפלסטינים האחרים את אחריותם לזוועות שביצעו ב-7 באוקטובר בעוטף עזה, לפשעים קודמים שביצעו או לתרומתם שלהם להמשך הסכסוך. אך המיקוד בכישלון המודיעיני והצבאי תוך התעלמות מהבחירות הפוליטיות הישראליות, משמעם גם עיוורון לגבי הדרך שהובילה ל-7 באוקטובר וגם הבטחה שהאסון הבא הינו רק עניין של זמן; למעשה אנו יוצרים אותו מאז ה-7 באוקטובר בדמות האלימות חסרת התקדים שאנו מפעילים כלפי הפלסטינים. ההתנגשות בין הפנטזיות על "ניצחון מוחלט" ו"דה-רדיקליזציה" של הפלסטינים בשיח הישראלי ובמרשמי "היום שאחרי" למיניהם שהוצעו עד כה, למציאות בה חמאס משתלט מחדש על עזה כאשר לרשותו עומד מאגר בלתי נדלה של מגויסים חדשים השואפים לנקמה בישראל, הינה רק עדות אחת מיני רבות לכישלון הישראלי להכיר בגבולות השימוש בכוח, לפני ואחרי ה-7 באוקטובר.

התמנון האיראני?

אנו מציעים הבנה דומה בכל הקשור להתמודדות מול איראן ובעלי בריתה באזור. איננו מזלזלים בחשיבות האידיאולוגיה הקיצונית והאנטי-ישראלית של המשטר האיראני, אך גם במקרה זה האידיאולוגיה הינה היבט אחד בתוך מערך שיקולים נרחב, בראש ובראשונה שרידותו של המשטר האיראני; מה גם שעל משמעותה והשלכותיה של האידיאולוגיה על המדיניות ישנו ויכוח מתמשך בתוך האליטה הדתית, הפוליטית והביטחונית האיראנית. 

אנו טוענים שהשיח בישראל נוטה להיות "אלרמיסטי" בכל הקשור לאיום האיראני. המחשה לכך ניתן למצוא בראיון של יונית לוי וג'ונתן פרידלנד עם ראש הממשלה לשעבר אהוד ברק לפני מספר חודשים, כשברק נאלץ להסביר לאוזניה המשתאות של לוי שהסכנה בגרעין איראני אינה שאיראן תטיל על ישראל פצצה גרעינית, ושזה מטופש לחשוב כך; אלא שהיא תהפוך את איראן חסינה במידה רבה בפני התקפות אמריקאיות וישראליות. מיותר לציין שקשה למצוא בישראל ניתוח מפוכח מהסוג שמציע ברק, בו המשטר האיראני תופס עצמו כמגן על עצמו מפני תוקפנות אמריקאית וישראלית אפשרית ומגיב לפעולותיהן, לא פחות מהאופן בו ישראל תופסת עצמה כמגיבה לתוקפנות איראנית. 

בכך אין כוונתנו לטעון שאיראן ובעלי בריתה לא מהווים איום על ישראל. מחריד לחשוב מה היה עשוי להתרחש אם ב-7 באוקטובר חיזבאללה, איראן, ושאר כוחות "ציר ההתנגדות" היו מצטרפים באופן מלא למתקפה משולבת על ישראל. אך עצם העובדה שלא עשו כך אומרת דרשני, ולכל הפחות מעידה ששיקולים של המחיר הצפוי לאיראן וללבנון משחקים תפקיד קריטי בקבלת ההחלטות של כוחות אלו לא פחות מאשר תפיסותיהם האידיאולוגיות לגבי ישראל. באופן דומה, איננו טוענים שהאינטרס היחיד שמניע את המשטר באיראן הינו הגנה עצמית: כמו כל משטר אחר באזור, כולל ישראל, קידום השפעה ואינטרסים כלכליים ופוליטיים במדינות האזור, אמונות יסוד והגנה עצמית – כולם שלובים זה בזה במדיניותו. אך גם כאן – הנטיה של ישראל להגיב לאיום האיראני בהסתמכות כמעט בלעדית על כוח, על חשבון הסדרים פוליטיים אפשריים כגון הסכם הגרעין שנחתם בזמנו והוכשל על ידי ישראל וארה"ב, לא רק שהגבירה את האיום הגרעיני עצמו אלא גם מנעה ועדיין מונעת הסדרים פוליטיים נוספים שהיו עשויים להפחית משמעותית את האיום מצד איראן ובעלי בריתה באזור.

מעבר לכך, גם האיום מצד איראן ובעלי בריתה קשור בטבורו לסוגיה הפלסטינית, במספר מובנים מרכזיים. ראשית, כידוע, התמיכה בפלסטינים הינה אחת הסוגיות הבודדות לגביהן יש הסכמה רחבה במזרח התיכון, והיא משמשת קרדום לחפור בו עבור הכוחות השונים. הסדר עם הפלסטינים עשוי להפחית במידה ניכרת את הקונפליקט בין ישראל לאיראן ובעלי בריתה, ולכל הפחות יערער במידה משמעותית את יכולתם להצדיק בפני הציבור אליו הם פונים את פעולותיהם נגד ישראל. שנית, האיום האיראני משמש גם עבור הימין הישראלי קרדום לחפור בו על מנת לסכל כל אפשרות של הסדר פוליטי עם הפלסטינים: הדימוי של תמנון איראני ולו "שלוחות" בכל מקום באזור, ושחותר כל העת להשמדת ישראל, מסייע ליצירת תודעה של איום קיומי על ישראל במסגרתו ההסתמכות הבלעדית על כוח צבאי, גם מול הפלסטינים, מקבלת לגיטימציה משמעותית. 

היום שעכשיו

באופן מובן, זוועות ה-7 באוקטובר הביאו לתודעה של איום קיומי בחברה הישראלית יותר מאשר כל דימוי, כוזב או אמיתי. אך זוהי בדיוק חלק מהטענה שמציג "היום שעכשיו": אנו נמצאים "במעגל מרושע" של נבואות שמגשימות את עצמן כתוצאה מההסתמכות הבלעדית על אלימות, בסכסוך שהדרך היחידה לפתרונו ולביטחון של ממש לישראל היא פוליטית. לא מיותר לציין בהקשר זה, שסיבה מרכזית שכוחות צה"ל שעמדו גם בגבול עם עזה וגם בגבול עם לבנון היו מועטים באופן פושע היא הכוחות הרבים הנדרשים לשמירה על ההתנחלויות הפזורות בגדה. ה-7 באוקטובר חשף, בין השאר, עד כמה פינוי ההתנחלויות ומיקוד צה"ל בהגנה על גבולות מוכרים וברורים הינם צורך בטחוני יסודי של ישראל. 

בניתוח שאנו מציעים של הדרך שהובילה ל-7 באוקטובר גלומה גם האלטרנטיבה שאנו מציעים ל"יום שעכשיו": הסדר עם הפלסטינים, מתוך משא ומתן עם מנהיגות פלסטינית הנהנית מתמיכה פלסטינית רחבה, ועל בסיס ההנחה שזכות ההגדרה העצמית של הפלסטינים אינה "ויתור" ישראלי או "תמורה" התלויה בדבר, אלא היא עצמה התנאי למשא ומתן וצריכה להתחיל להתממש ביום שעכשיו. זה אולי הטיעון הרדיקלי ביותר במסמך שרחוק מלהיות רדיקלי: אנו, הישראלים, איננו האדונים של הפלסטינים ואין לנו זכות להחליט באילו תנאים הם יהיו זכאים לחירות, גם לא בשם מה שאנו תופסים כצרכי הביטחון שלנו – לא יותר מאשר הם זכאים לנהל עלינו משטר של כיבוש ודיכוי בשם צרכי הביטחון שלהם. עוד לפני ה-7 באוקטובר ובוודאי אחריו, הרעיון שהפלסטינים זכאים לאותן זכויות כמונו ממש הוא ללא ספק הרדיקליות בהתגלמותה בשיח הישראלי. ועדיין, זו נקודת המוצא היחידה ממנה אפשר להתחיל לשרטט את הדרך לקיום משותף של שני העמים על אותה כברת ארץ.

ד"ר שמוליק לדרמן מתמחה בתיאוריה פוליטית ולימודי הג'נוסייד. הוא משמש כעמית מחקר ב"פורום לחשיבה אזורית" ומרצה באוניברסיטת חיפה ובאוניברסיטה הפתוחה.

עריכה: תום אלפיה