המחלוקת החשובה ביותר בציבוריות הישראלית היום נובעת מהתשובות השונות שניתנות לשאלה: "מה המטרה של המלחמה בעזה?" התשובה ש-99% מהישראלים נתנו באוקטובר 2023 הייתה הגנה עצמית וביטחון. אמנם רבים עדיין מאמינים שזו מטרת הלחימה בעזה, אבל מחנה רק-לא-ביבי הישראלי משוכנע שדברים השתנו בשנה וחצי האחרונות, וכעת מטרתה היא לחלץ את נתניהו מהאשמה לטבח השבעה באוקטובר ומהמשפטים הפליליים הרבים שלו. תשובה נוספת לשאלה ניתנה מההתחלה על ידי הימין המתנחלי לפיה מטרת המלחמה היא לגרש את הפלסטינים מרצועת עזה או להשמיד אותם, על מנת להשתלט על רצועת עזה, "לחזור לאדמותינו", ולספח את השטח למדינת ישראל. בניגוד לאקסטזה המתנחלית-פשיסטית מהרעיון של טיהור עזה מפלסטינים, גם השמאל הקיצוני טען שזו הייתה מטרת המלחמה מתחילתה, רק במקום האופוריה, למימוש מטרות אלה התלוו תחושות של בעתה, אימה ובושה.

אבל כשמציגים את המחנות השונים בציבוריות הישראלית לפי החלוקה הזו, קל לראות שהמחלוקת הזו כלל לא חדשה, והיא לא נוגעת רק למלחמה בעזה. לפני השבעה באוקטובר המחלוקת הזו העסיקה את הציבוריות הישראלית כלפי הכיבוש בגדה המערבית, והשאלה האם הכיבוש נועד לספק ביטחון, להמשיך את השלטון של נתניהו או להשתלט על אדמות הפלסטינים הייתה השאלה שהניעה את הפוליטיקה הישראלית בעשורים האחרונים.

עם המחלוקת הזו לנגד עינינו, הצפייה בסרט "המושל" של דנאל אל-פלג (2024) הופכת לחוויה שומטת לסת. מסתבר שאותה שאלה ואותה מחלוקת הייתה רלוונטית לא רק לעזה ב-2025, ולא רק לשטחים שנכבשו ב-1967, אלא גם לתקופה שבין 1949 ל-1966 בנוגע לנגב, לגליל ולמשולש שנכבשו במלחמת העצמאות. שכן, לאחר המלחמה ההיא נותרו בשטחי ישראל כ-130,000 פלסטינים שאמנם קיבלו אזרחות ישראלית אבל הפכו בין לילה לנתינים של ממשל צבאי. האם מטרת הממשל הצבאי הייתה לספק לישראלים ביטחון או שמטרתו הייתה להשתלט על אדמות הפלסטינים בתוך "הקו הירוק" היא אחת מהשאלות המובילות את הסרט, והתשובות השונות שניתנות לשאלה, מפי אנשים מהדור של סבא וסבתא שלי, הופכות למראה של החברה הישראלית היום.

הממשל הצבאי

צבי אל-פלג, גיבור הסרט, שהיה המושל הצבאי של אזור המשולש בשנים שלאחר קום מדינת ישראל, מסביר למה קם הממשל הצבאי מלכתחילה: "קמה המדינה ב-48, והמלחמה פרצה בין היהודים לערבים. האיבה שלהם נגד היהודים הייתה רבה מאוד. הייתה תחושה של אימה, פחד מהבלתי נודע. היה חשש שאנחנו נהיה שוב פעם פליטים. בסופו של דבר צה"ל ניצח. ועכשיו אנחנו מתמודדים פה עם בעיה. והבעיה היא מה אתה עושה עם אוכלוסייה לאחר כיבוש, לאחר שניצחת, לאחר שהכרעת בקרב, מה אתה עושה עם האוכלוסייה שהיא איננה האוכלוסייה שלך? ממש עד לפני ימים ספורים הם נלחמו בך, ועכשיו אתה נותן לו תעודת זהות והוא נהיה אזרח".

הממשל הצבאי קם אחרי שהמלחמה נגמרה. מטרתו הייתה להתמודד עם הפחד והאימה של יהודים מפני הפלסטינים. מפני מה הם יעשו לנו עכשיו כשהם הפסידו במלחמה אבל ממשיכים לחיות יחד איתנו. הממשל הצבאי היה מנגנון שליטה על האוכלוסייה המפחידה הזו, בעזרת בירוקרטיה ואלימות. הוא דרש מכל נתין פלסטיני לאשר מול המושל כל דבר שהיה "חריג" – יציאה לתור לרופא שיניים, רישיון לרכישת גמל או טרקטור, הקמת מזנון בבית ספר, אישור לרכישת מלט וחומרי בניין, רישיונות דיג ועוד. המנגנון המפורסם ביותר של המשטר הצבאי היה העוצר, שקבע שלפלסטינים בתוך ישראל אסור לצאת מפתח ביתם משקיעת החמה ועד עלות השחר, כשהעונש הוא מעצר או מוות (כפי שאירע בטבח כפר קאסם).

איך הממשל הצבאי אמור להתמודד עם הפחד של היהודים מפני הפלסטינים? אל-פלג מסביר: "אם אני שונא אותך ואת רוצה לנטרל את האיבה, את חייבת ליצור מצב שאני אהיה תלוי בך. כי צריכה להיות סיבה מדוע האיבה בפנים לא תעלה על פני השטח. אם אנחנו בממשל לא נהיה אלה שמחלקים רישיונות בנייה, ואלה שנותנים לאדם אישור לנסוע לחו"ל ולפתוח חנות וכך הלאה, אז אנחנו נהפוך להיות פה מטרה למטעני צד. אם אתה שולט הוא תלוי בך".

ההצדקה לממשל הצבאי היא שאם לא נשלוט עליהם הם יהרגו אותנו. שאין ברירה אחרת, ואנחנו שולטים עליהם כהגנה עצמית. זו העמדה של המושל הצבאי אל-פלג, והיא כמובן העמדה הרשמית של מדינת ישראל לגבי כל שטח שהיא כובשת וכבשה לאורך השנים. אבל, כפי שהסרט מראה בבירור, לממשל הצבאי הייתה מטרה ברורה נוספת, והיא להשתלט על אדמות.

המושל הצבאי של אזור הגליל, ישראל קרננסקי, היה אחראי על כיבוש הכפר איקרית ופינוי התושבים במלחמת 1948. התושבים מעידים כי הם התפנו מפני שנאמר להם שהם יורשו לחזור לבתיהם תוך שבועיים, והפינוי הוא לצורך הגנה על חייהם מפני הקרבות שמתחוללים באזור. עברו שבועיים ושלושה, והבקשות של תושבי הכפר מהמושל הצבאי לקבל רישיון לחזור לכפר נדחות שוב ושוב. עד שבשנת 1951 הרסו את הכפר, עקרו את כל עצי הפרי ונישלו את התושבים מאדמותיהם באופן רשמי.

המנגנון של הממשל הצבאי, שנוצר רשמית מטעמי ביטחון, תמיד היה מעורבב עם השתלטות על קרקעות פלסטיניות. "תקנות הגנה לשעת חירום", אחת מהתקנות החשובות של הממשל הצבאי, קובעות שמותר למפקד צבאי להכריז על אזור כשטח צבאי ולאסור את הכניסה אליו. אם אדמות שהיו בבעלות פלסטינית הופכות לשטח צבאי סגור, כפי שקרה פעמים רבות באותה תקופה, נאסרת כניסתם של הפלסטינים לשטחם ובדרך לא דרך, האדמות עוברות לידי המדינה. לפי פרופ' גדי אלגזי, זה היה המנגנון שאפשר למדינת ישראל להשתלט על קרקעות המדינה אחרי מלחמת העצמאות – לפני המלחמה, הקרקע שהייתה בידי יהודים היוותה בערך 7-8% מסך האדמות שבתוך הקו הירוק. עד 1953, בתקופה של ארבע שנים, מדינת ישראל השתלטה על כ-93% מהאדמות, תוך הסתמכות רבה על תקנות הממשל הצבאי. 

הדואליות הזו של הממשל הצבאי – שליטה לצורך ביטחון והשתלטות על אדמות – מחזקת את עצמה במעגל קסמים. מנגנון בירוקרטי-צבאי ששולט על החיים של פלסטינים במשך שנים, אוסר עליהם גישה לכפרים ואדמות חקלאיות שלהם שעוברות לידיים של יהודים. כאשר הפלסטינים מתנגדים, עולה הצורך של המדינה לדכא את ההתנגדות, שרק מחזקת ומצדיקה את הצורך בממשל צבאי חזק יותר.

אם מעגל הקסמים הזה נראה לכם מוכר, זה משום שמעולם לא נפרדנו ממנו. לא רק הדינמיקה של כיבוש אוכלוסייה אזרחית, שמוליד התנגדות, שמולידה צורך בדיכוי אכזרי יותר; אלא ממש הממשל עצמו מעולם לא באמת הסתיים. כפי שרואים בבירור בסרט, בדצמבר 1966 התבטל הממשל הצבאי במדינת ישראל, אבל כבר ביוני 1967, במלחמת ששת הימים, העתיקו את אותו המנגנון לשטחי הגדה המערבית ועזה שנכבשו במלחמה. המנגנון הוא אותו מנגנון, החוקים אותם חוקים, המנטליות אותה מנטליות, ואפילו האנשים שתפעלו את המנגנון בתוך תחומי "הקו הירוק" קיבלו הפסקה של חצי שנה עד שהועסקו מחדש לתחזק כיבוש על שטחים אחרים.

אבל איך הממשל הצבאי בכלל רלוונטי ל-2025?

השליטה היהודית על פלסטינים החלה עם קום המדינה ומעולם לא באמת פסקה. ההצדקות לשליטה הזו מאז ועד היום נקשרו בצורך של יהודים בביטחון, אבל במקביל, בשטח, השליטה הזו לוותה, תמיד, בנישול הפלסטינים מהאדמות שלהם והעברתם לבעלות יהודית. מה ניתן ללמוד מזה לגבי מצבנו היום, ב-2025? 

ראשית, אנחנו לומדים שהמלחמה הישראלית על עזה היא איננה מלחמת נתניהו. ברור שהוא שחקן עם כוח רב והוא מנווט את הספינה לפי האינטרסים המושחתים שלו. אבל הזרמים שעליהם הספינה שטה לא קשורים אליו, אלא הם עתיקים מאוד ונמצאים איתנו מאז הקמת המדינה. הפחד מהאיבה של הפלסטינים, והצורך לשלוט עליהם כהגנה עצמית, מובילים את המדיניות הביטחונית של מדינת היהודים מאז 1948. במובן הזה, המלחמה על עזה גם איננה מלחמת המשיחיות היהודית. נזכיר שבין 1949 ל-1966 לא רק שנתניהו לא היה דמות רלוונטית, אלא גם תנועת ההתנחלות, נאמני הר הבית, גוש אמונים ותנועת "כך" של כהנא – כל אלה עדיין לא נולדו כשמדינת ישראל הקימה מנגנון שליטה צבאית על פלסטינים. השליטה על הפלסטינים נעשתה מטעמים "ביטחוניים" שמהר מאוד השתלבו עם טיהור השטח והשתלטות על אדמות – לא כי פוליטיקאי מושחת עשה שימוש נלוז בפחדים של הציבור, ולא כי יהודים רצו "לשוב" לאדמות שמתוארות בתנ"ך כחלק מארץ ישראל "השלמה".

הממשל הצבאי קדם לכל אלה. ניתן לשער שהמוסד שהיה אחראי על גירוש הפלסטינים מהמרחב באופן כה אפקטיבי ולמשך זמן רב כל כך (18 שנים!) היה חייב למצוא לעצמו הצדקות נוספות שייתנו משמעות לחיים במרחב הזה. אנחנו מתחזקים ממשל צבאי לא רק כי אנחנו רוצים לשרוד, אלא למען מטרה נעלה יותר. סביר להניח שהממשל הצבאי לאט לאט הפרה את הקרקע לצמיחה של הצדקות רוחניות, דתיות וזהותניות לשליטה יהודית על פלסטינים, עד שהגיעה מלחמת ששת הימים שאחריה צצו התנועות המשיחיות כמו פטריות אחרי הגשם.

שנית, אנחנו לומדים שתאורית הכישלון במלחמת עזה לאור היעדר תכנון לגבי "היום שאחרי" היא קשקוש. התיאוריה הזו עיוורת לעובדה שכל מלחמה בפלסטינים וכל כיבוש של עמם, מאז 1948 ועד 2025, לא נעשו אך ורק ממניעים ביטחוניים, ותמיד לוו בהשתלטות אלימה וברוטלית על אדמותיהם. ומסתבר שהתאוריה הזו רלוונטית לא רק למלחמת עזה, אלא גם למלחמת העצמאות: הנה אל-פלג מציג את עמדת "היום שאחרי" לגבי מלחמת העצמאות ב-1948: "לקראת מלחמות, צבא של כל מדינה מכין את עצמו כדי לנצח במלחמה. זה דבר כמעט אוניברסלי שעמים, מדינות, ארגונים לאומיים וכו', מכינים את עצמם למלחמה ואין להם תשובה לשאלה מה הם יעשו ביום שלאחר הניצחון". לפי דעתו, הבעיה במלחמת העצמאות הייתה שלא חשבנו על היום שאחרי, ולכן מצאנו את עצמנו מקימים ממשל צבאי על האוכלוסייה שכבשנו. זהו תיאור מדויק של תאורית היום שאחרי שניתן להדביק גם למלחמת ששת הימים, למלחמת לבנון הראשונה, וכמובן למלחמת עזה של 2025. 

איכשהו, תמיד אנחנו היהודים מוצאים את עצמנו שולטים על העם הפלסטיני. והיות שזה המצב, לא יכול להיות שמדובר ברשלנות. העובדה הזו מצביעה על כך שיש כוחות חזקים שמביאים אותנו לעמדה הזו פעם אחר פעם. הבעיה שלנו היום איננה שיצאנו למלחמת הגנה עצמית אבל לא חשבנו מספיק על היום שאחרי המלחמה. הרי כבר באוקטובר 2023 שמענו שרים בממשלה וקצינים בצבא מצהירים שבכוונתם לגרש את העזתים ולהשתלט על רצועת עזה, ולא שמענו בציבוריות הישראלית שום אלטרנטיבה לפתרון הזה. למעשה, עד היום אנחנו מחכים לדמות ציבורית שתציע חלופה. הבעיה שלנו היום היא שיש לנו רק פתרון אחד ויחיד להתמודד עם הפחד שלנו מהפלסטינים: לשלוט עליהם צבאית ולספח כמה שיותר מאדמותיהם. לצערנו, זה הפתרון היחיד שאי פעם ניסינו.

השאלה הגדולה שצריכה להישאל לגבי מצבנו היום היא אותה שאלה שהייתה צריכה להישאל עם קום המדינה, והיא: למה אנחנו היהודים רוצים לטהר את המרחב מפלסטינים? התשובה האוטומטית היא כי הפלסטינים הם איום, ואנחנו רק רוצים לחיות בביטחון, בלי שיאיימו עלינו. אבל התשובה הזו לא מספרת את כל הסיפור. הרי הממשל הצבאי יכול היה להיות תגובת חירום למצב חדש, שבתום שנה יתחלף במנגנונים של אינטגרציה של האוכלוסייה הפלסטינית. אבל הוא לא היה. הוא נמשך 18 שנים. ואותו דבר יכול היה להתרחש לגבי מנגנון הכיבוש של יהודה ושומרון. אבל גם הוא לא היה. והוא נמשך כבר 58 שנים. המנגנונים הללו לא מתחלפים במנגנונים אחרים מפני שהם מהווים כלי מרכזי של המדינה להשתלט על אדמות פלסטינים שלא היוו שום איום. מעבר לפחד מהפלסטינים ומהאיום הממשי שחלקם מהווים עבור יהודים, יש כאן משהו נוסף שמצדיק בעינינו את ההשתלטות על אדמותיהם והגירוש שלהם מהמרחב.

לדעתי, מדובר בשאיפה "להיות עם ככל העמים", כלומר להקים מדינת לאום לעם היהודי בארץ ישראל. השאיפה לעצב את המרחב לפי מודל של מדינת לאום אירופאית, בלי להתחשב במציאות בשטח, רואה בבני אדם חומר שניתן לעצב מחדש, לפרק ולהרכיב לפי רצוננו. אנחנו עדיין חיים באותה מנטליות, מחזיקים באותן שאיפות, וממשיכים להתאכזב כאשר הן לא מתממשות. עדיין אנחנו מנסים לגרש את הבדואים מהכפר אום אל-חיראן בנגב ולבנות במקומו יישוב ליהודים בלבד; עדיין אנחנו פועלים לגרש את הקהילות של מסאפר יטא ולהשתלט על הקרקעות שלהם; ובעזה, עדיין אנחנו מרשים לעצמנו להזיז מיליוני עזתים מצפון הרצועה לדרומה, רק כדי להזיז אותם צפונה כמה חודשים לאחר מכן, שלא לדבר על ההיבריס של "הניצחון המוחלט" על החמאס, שמהותו לפורר את מרקם החיים העזתי ולגבש אותו מחדש תחת שלטון ישראלי או של קואליציה סונית מתונה.

אבל היסטוריה של 80 שנה מראה לנו שהשאיפה היהודית הזו מתוסכלת שוב ושוב ושוב. שאין אפשרות לעצב את העולם כאילו היה חמר בידינו. שיצירת עולם שבו מתקיימת לה "מדינת היהודים" על חשבון העם הפלסטיני ואדמותיו היא שאיפה שמתפוצצת לנו בפנים כבר 80 שנה. ההיסטוריה שלנו מלמדת שהפלסטינים תמיד חיו כאן לצידנו ותמיד יחיו לצידנו, וכל פתרון לקונפליקט הארור והמדמם הזה חייב להיות כרוך בהכרה שהפלסטינים חיים איתנו פה. במובן הזה, מעולם לא הקמנו פה את "מדינת היהודים" ולעולם גם לא נקים אותה, מפני שתחזוק מדינת היהודים נעשה על חשבון המציאות. על חשבון העובדה המאוד אמיתית שפלסטינים חיים כאן, שיש להם שורשים כאן, ושהם לא מוכנים להיכנע לדרישה היהודית להיות "עם ככל העמים" כל עוד הדבר הזה נעשה על חשבונם. הדרישה של יהודים לחיות בביטחון - דרישה כה בסיסית וחשובה - עומדת בקונפליקט עם הדרישה לקיים מדינה ליהודים בלבד. הניסיון לקיים גם את זה וגם את זה הביא אותנו פעם אחר פעם, במשך דורות, לאותו פתרון - יותר שליטה צבאית, עוד כיבוש, עוד נישול פלסטינים מאדמותיהם, עוד מלחמה, עוד אלימות. אבל הפתרון הזה רק הביא אותנו לקטסטרופה שבה אנחנו נמצאים היום. יש הרבה לקחים שניתן ללמוד מ-80 שנות היסטוריה של סכסוך מדמם; השאלה היא האם אנחנו אמיצים מספיק כדי ללמוד אותם.

תום אלפיה הוא דוקטורנט לפילוסופיה פוליטית באוניברסיטה העברית בירושלים, וחבר מערכת מגזין רוזה.

עריכה: שני פיס