הימים שאחרי משבר 2008 נדמו כימי שינוי. הסנטימנט הציבורי השתנה באופן דרמטי: תנועת "Occupy Wall Street" התפשטה במהירות עם הסיסמה "אנחנו ה-99%". מחאות המוניות, דיונים על אי-שוויון ופרץ של סדרות וסרטים שחשפו את החמדנות התאגידית—כל אלה יצרו את התחושה שארצות הברית עומדת בפני נקודת מפנה. ברני סנדרס, שנחשב לדמות שולית בפוליטיקה האמריקאית במשך עשורים, הפך לקול מרכזי בשיח הציבורי עם קמפיין שסחף צעירים ותבע צדק כלכלי. היה נדמה שהציבור האמריקאי מתחיל לפקפק בקפיטליזם הדורסני ולדרוש שינוי אמיתי.

17 שנים אחרי המשבר, ואמריקה נמצאת במקום אחר לחלוטין. טראמפ, הנשיא הנבחר, הצליח לרכז סביבו את ההון הגדול, להפוך את התמיכה התאגידית בו לגלויה ולשכנע את הציבור שאין בכך שום בושה. החזון שלו ברור: פחות מדינה, פחות שירותים ציבוריים, ויותר כוח לתאגידים הגדולים. אבל ההפתעה האמיתית אינה רק המדיניות עצמה – אלא האופן שבו הציבור האמריקאי קיבל אותה כמעט ללא התנגדות.

זה לא נובע רק מהתפוררות הליברליזם המזויף או מכך שהמפלגה הדמוקרטית לא הציעה שום חזון כלכלי שיכול היה לשפר את חייהם של האזרחים. גם זה נכון, אבל זה לא מסביר הכל. למה במקום לדחות את הקפיטליזם, הציבור האמריקאי פנה דווקא לגרסה הקיצונית ביותר שלו?

אני לא מתיימרת לענות על השאלה במלואה, אבל יש לי כמה ניחושים.

האמריקאים יודעים שהקפיטליזם דורסני ונצלני. למעשה הם לא נסוגו בכלל מהעמדות בהן החזיקו ערב משבר 2008. אבל לצד ההכרה שלהם בעוולות הקפיטליזם הם גם מכירים בערכו של שלב המאניה שבו - אותה תקופת התלהבות קדחתנית וגאות כלכלית שמאופיינת באופוריה, לקיחת סיכונים ותחושה שהכל אפשרי. את השלב הזה טראמפ מייצג עבורם. בתוך מחזור החיים הקפיטליסטי שכולל צבירה והתפתחות, צמיחה מואצת, משבר, וקריסה, נותר לאמריקאים רק לקוות שהם יצליחו לתזמן את חייהם כך שיבלו זמן רב יותר מחייהם כשהם רוכבים על גלי העלייה בשוק.

לכן, בשביל לבקר את הקפיטליזם זה לא מספיק לתאר את עוולותיו וזה לא מספיק לתאר את המשבריות שבו. צריך לדעת ולהכיר דווקא את השלב המאני, זה שקוסם כל כך לציבור. דרך טובה להתחיל לעשות את זה, היא לדבר על טלוויזיה טובה.  

תם עידן השואוראנרים. ברוכים הבאים לעידן "המדף הנמוך" (וכן, הוא מדהים) 

על פלטפורמות הסטרימינג נמתחת ביקורת חריפה: נטען שהן מעדיפות כמות על איכות, מכתיבות קצב ייצור תעשייתי, ומשטיחות סגנונות. גם כשסדרה מציגה ביקורת חברתית, היא לרוב מקבעת תחושת חוסר אונים ולכן מייאשת ולא מציעה שינוי אמיתי. סדרות נשפטות מיד, ואם אינן מצליחות – הן מבוטלות, מה שיוצר פחדנות במקום חופש יצירתי. הכל נכון.

לצד הביקורת אני רוצה להציע טענה נוספת: סטרימינג – על כל פגמיו – הביא איתו תור זהב לטלוויזיה. לא בגלל חזון אמנותי ייחודי אלא כי מנגנון הצמיחה התובעני של נטפליקס דרש כל כך הרבה תוכן, שהמון יוצרים קיבלו הזדמנויות שלא היו מתאפשרות בשום מקום אחר. התוצאה היא עושר יצירתי מסחרר. סדרות פורצות דרך שנבלעות בתוך ההמון, לא כי הן חסרות משמעות, אלא כי הן מתקיימות בתוך שפע מטורף של יצירה.

מבקרי תעשיית הסטרימינג מתגעגעים לתחילת שנות ה-2000 – עידן השואוראנרים. אז, HBO ורשתות הכבלים יצרו סדרות מורכבות כמו הסופרנוס, שובר שורות ו-הסמויה, שלא ניסו להתחנף למכנה המשותף הרחב. אבל גם לעידן הזה היו פגמים. סדרות הכבלים נבנו סביב לוח שידורים: מבנה קשיח של 10-13 פרקים לעונה, דרישה לעלילה שמחזיקה שנים, והכתבה של מה נחשב "יוקרתי". הדרמות האיטיות, האפיות, זכו ליוקרה, בעוד שקומדיות, אנימציה, וסדרות ז'אנר (מדע בדיוני, פנטזיה, אימה) נתפסו כנחותות. מי שחשב מחוץ לקופסה לרוב נשאר בחוץ. בנוסף, קצב ההפקה היה איטי. רשתות הכבלים השקיעו בכל סדרה כמו בפרויקט קולנועי, מה שהבטיח איכות אבל גם הגביל מאוד את כמות הניסיונות. כל סדרה חדשה הייתה סיכון כלכלי כבד, ולכן ההימורים היו שמרניים יותר.

ואז הגיע הסטרימינג.

המודל של נטפליקס לא מחפש יצירות מופת – הוא רוצה ספרייה אינסופית שתשאיר מנויים מחוברים. סדרות המדף הנמוך – תוכן שנזרק החוצה בקצב מסחרר – נתפסות כהידרדרות. אבל דווקא הכאוס הזה פתח מרחב יצירתי חדש. מרוב עומס, יכלו לצוץ סדרות שלא היו מאושרות בטלוויזיה המסורתית: גיבור ראשי דיכאוני (בוג'ק הורסמן), סדרת ילדים עם טבח המוני (משחק הדיונון), או יצירות ששוברות את כללי הז'אנר (דה בויז, ארקיין). לוח השידורים נעלם, ואיתו גם הצורך לציית לכללים הישנים. סדרות יכלו להיות עונות קצרות (פליבג), פרקים באורכים משתנים (Love, Death & Robots), והצלחה לא נמדדה לפי פרק הבכורה, אלא לפי היכולת לשמור מנויים.

בין 2015 ל-2019, נטפליקס פעלה תחת עיקרון אחד: לגדול בכל מחיר. החברה הזרימה מיליארדים לתוכן, מימנה את ההשקעות דרך חוב, וזינקה מ-70 ל-167 מיליון מנויים בתוך חמש שנים. טד סרנדוס, ראש התוכן, קיבל מנדט ברור: להמר על כל פרויקט שנראה מסקרן.

ואז הגיע המשבר.

ב-2022 מניית נטפליקס ספגה ירידה חדה, מה שזעזע את השוק וגרם לחברה לשנות אסטרטגיה. שנה אחר כך, שביתת התסריטאים (148 ימים) חשפה את השבר בין היוצרים לתאגידי הסטרימינג. הדרישות היו ברורות: תמלוגים הוגנים, יציבות תעסוקתית, והגנה מפני בינה מלאכותית. סטרימינג, שאפשר חופש יצירתי חסר תקדים, נבנה על ניצול, וכעת הגיע לנקודת מבחן.

מצד אחד, המודל של נטפליקס הביא להצפה של תוכן בינוני. מצד שני, הוא איפשר לסדרות כמו אוזרק, האמריקאים ו-אנדור להיוולד – יצירות שלא היו יכולות לשרוד בעולם הישן. נטפליקס אמנם התאוששה מאז, העלתה מחירים וחיזקה את מעמדה, אבל השאלה הגדולה היא האם החדשנות היצירתית של השנים האחרונות תוכל להימשך תחת ההידוק הכלכלי הנוכחי.

שפע הוא חלק אינהרנטי מצמיחה מואצת, כמו גם המשבר הכלכלי

המודל של נטפליקס בשנות השפע שלו דומה במובנים רבים למודל עסקי אחר שהתקיים עשרות שנים לפניו – מפעל הקומיקס צ'רלטון. צ'רלטון, שפעל משנות ה-40 ועד שנות ה-80, היה ידוע כבית הוצאה זול, שמשלם ליוצריו פרוטות אך מספק להם חופש יצירתי בלתי מוגבל. היוצרים בצ'רלטון יכלו לכתוב סיפורים רדיקליים, קודרים ומורכבים יותר מאלה שפורסמו בהוצאות כמו MARVEL או DC. כך, דווקא בהוצאה שנתפסה כשולית, נולדו דמויות שהיוו השראה ישירה ל-Watchmen של אלן מור – יצירה ששברה את כללי הז'אנר והציבה סטנדרטים חדשים לגרפיק נובלס. אבל כמו כל תקופת פריחה, גם הצמיחה המואצת של תעשיית הקומיקס לא נמשכה לנצח. בשנות ה-90, תעשיית הקומיקס כולה חוותה בועת מחירים שהתנפחה במהירות מסחררת – והתרסקה בקול ענות חלושה.

הכול התחיל כשהאספנים שמעו על העסקה ההיסטורית שבה חוברת Action Comics #1 (הופעת הבכורה של סופרמן משנת 1938) נמכרה במאות אלפי דולרים. אך למה דווקא החוברת הזו הפכה לנדירה כל כך? 

הסיבה הראשונה היא תרבותית. בשנות ה-50, הפסיכיאטר פרדריק ורתהם הוציא ספר בשם Seduction of the Innocent, שבו טען כי קומיקס משחית את נפשם של ילדים, מעודד אלימות ואפילו רומז ליחסים הומוסקסואליים חבויים בין באטמן ורובין. דבריו חוללו פאניקה מוסרית, והורים רבים השליכו חוברות קומיקס לפח. כתוצאה מכך, רבים מהעותקים של Action Comics #1 אבדו לנצח.

הסיבה השנייה היא כלכלית-סביבתית. בשנות ה-80, חוברות קומיקס ישנות נתפסו כחומר חסר ערך, ורבות מהן נשלחו למיחזור, כחלק ממדיניות סביבתית חדשה לעידוד שימוש חוזר בנייר. גם כאן, אינספור חוברות קלאסיות נגרסו ונעלמו מהשוק. השילוב של השמדת חוברות יזומה בשנות ה-50 עם מיחזור נרחב בשנות ה-80 הפך את Action Comics #1 לנדירה מאוד. רק עותקים בודדים שרדו במצב טוב, מה שהפך אותה לפריט אספנים יקר ערך.

כשהסיפור הזה התפשט בשנות ה-90, אספנים החלו לחשוב שכל חוברת קומיקס נדירה יכולה להפוך להשקעה רווחית. מארוול, DC וחברות אחרות זיהו את ההזדמנות והחלו לשווק מהדורות מיוחדות, תוך יצירת אשליה של נדירות. חוברות שווקו עם תוויות נוצצות כמו "מהדורה מוגבלת!", "רק 5,000 עותקים!", או "אספנים בלבד!" – אך בפועל, החברות הדפיסו עותקים רבים בהרבה, לעיתים בעשרות או מאות אלפים. הכותר Superman #75 (מותו של סופרמן), שהיה אמור להיות מהדורה אספנית ייחודית, נמכר בכ-6 מיליון עותקים – הרבה יותר ממה שהשוק היה יכול לספוג.

במשך זמן מה, ההונאה עבדה. אספנים נהרו לחנויות, ורבים מהם לא קנו חוברת אחת, אלא חמש או עשר – אחת לקרוא, והשאר "להשקעה". המחירים בשוק המשני טיפסו במהירות, והתחושה הייתה שזהו שוק ללא הפסדים.

בתוך הטירוף הזה, תעשיית הקומיקס ידעה גם רגעים יצירתיים חסרי תקדים. כשרבים מהכספים שהוזרמו לשוק הלכו להדפסת חוברות אספנות נוצצות, הכסף גם מימן יצירות חדשניות ונועזות. בשנות ה-80 וה-90, לצד ההונאה הכלכלית, נכתבו ונוצרו כמה מהגרפיק נובלס החשובים בהיסטוריה. ספרים כמו The Dark Knight Returns של פרנק מילר אתגרו לחלוטין את הדמות של באטמן והפכו אותה לקודרת ואנטי-גיבורית. Maus של ארט ספיגלמן – סיפור השואה בפורמט קומיקס – הוכיח שאמנות הקומיקס יכולה לגעת בנושאים כבדים וזכה בפרס פוליצר. Sandman של ניל גיימן הפך לסדרה פורצת דרך ששילבה מיתולוגיה, היסטוריה ופנטזיה.

היצירות האלו לא נוצרו בוואקום. בועת האספנות של הקומיקס סיפקה הזדמנות ליוצרים לפרוץ גבולות. מפני שהתעשייה הייתה כל כך רווחית היא יכלה להרשות לעצמה לקחת סיכונים. ממש כמו נטפליקס בעידן הצמיחה המואצת שלה, גם תעשיית הקומיקס ידעה תקופה של שפע יצירתי שנולד מתוך בועה כלכלית.

ואיך זה קשור לבועת הנדל"ן הישראלית?

בועת הנדל"ן בישראל שינתה את המרחב הבנוי בצורה משמעותית והאיצה התחדשות עירונית חסרת תקדים. במציאות של מחירי דיור שפויים ונתח רווחים נדיב פחות לקבלנים, התחדשות עירונית הייתה נשארת בגדר חלום עבור אזרחים רבים שנהנו ממנה. לצד ההשלכות השליליות הסביבתיות, ההשלכות על יוקר המחיה והרחבת הפערים החברתיים, היא יצרה גם תנופת בנייה ופיתוח תשתיות שאין להתעלם ממנה. בעשור האחרון, כמעט כל שכונה ותיקה בערים הגדולות עברה שינוי דרמטי. פרויקטים של תמ"א 38, פינוי-בינוי, והתחדשות עירונית הובילו להקמת תשתיות חדשות ומודרניות.

ולא מדובר רק בדירות למגורים אלא גם בהשקעה בתשתיות: כבישים חדשים, מערכות ניקוז משודרגות, רשתות חשמל ותקשורת מתקדמות, וקווי תחבורה ציבורית שלא היו מתפתחים בקצב כה מהיר ללא הביקושים העצומים שיצרה הבועה. קשה לומר, עם יד הלב, שללא הבועה הקו האדום של הרכבת הקלה בתל-אביב היה מגיע לשלב ההשקה. וכמי שמאמינה שאנו חווים פיצוץ בועת נדל"ן בימים אלה, אני חוששת לגורלם של הקו הירוק והסגול.

וגם אם יש לכם ביקורת על תהליכי התחדשות עירונית, ובהחלט לא חסרות סיבות, קשה שלא להתרגש מהסיפור של חריש. סיפור שמדגים כיצד ספקולציה פיננסית סביב נדל"ן גרמה להשקעה ברווחה.

חריש הייתה אמורה להיות סיפור הצלחה של נדל"ן – עיר מתוכננת עם מחירים אטרקטיביים, שהייתה אמורה למשוך גם משקיעים וגם משפחות צעירות. בחמש השנים האחרונות המחירים אכן עלו: דירות 4 חדרים התייקרו ב-36%, מ-1.1 מיליון ש"ח ל-1.5 מיליון ש"ח. אבל מחירי השכירות נותרו מאחור. דירת 3 חדרים שתומחרה ב-2,000 ש"ח לפני חמש שנים, עולה היום רק 2,300 ש"ח.

הפער הזה לא היה מקרי. מודל שבו קונים דירות מתוך ציפייה לתשואה גבוהה נתקל במציאות: שכירות נמוכה יחסית שמושכת אוכלוסייה מוחלשת, ולא מספיק ביקוש אמיתי שיתמוך בהמשך העליות. אלא שכאן נכנס משתנה נוסף – המדינה. 500 מיליון ש"ח הוזרמו דרך משרד הרווחה, באופן שהוסבר כתגובה לצרכים החברתיים של תושבי העיר.

ההסבר הרשמי להקצבה היה: "היצע דירות נרחב ומחירי שכירות נמוכים שבעקבותיו מגיעות לחריש משפחות ממעמד סוציו-אקונומי נמוך." אלא שבפועל, הכסף הזה לא רק סייע למשפחות, אלא גם שימר את מחירי הדירות הגבוהים ומנע ירידת ערך – כדי להבטיח שהשוק ימשיך לעלות, ושמשקיעים וקבלנים לא ימצאו את עצמם עם נכסים שמאבדים מערכם.

חיים מצמיחה לצמיחה

יש גסות מסוימת בדיון על שלב המאניה של הקפיטליזם - משהו שמנוגד לאינסטינקט הטבעי להתנגד לו או לגנות אותו. המאניה היא השלב שקשה להתכחש לקסמו.

תעשיית הסטרימינג הולידה סדרות מעולות דווקא כשפעלה במודל צמיחה מואץ. תעשיית הקומיקס בשנות ה-90 ייצרה גרפיק נובלס מרהיבים כשהייתה בעיצומה של בועת אספנות. והנדל"ן הישראלי? סביר להניח שרוב ההתחדשות העירונית וההשקעה בתשתיות לא היו מתרחשות ללא ספקולציה פרועה. הפירות החברתיים והתרבותיים צמחו לא למרות שלב המאניה אלא בזכותו. אולי זו הסיבה שהאמריקאים בחרו בטראמפ - לא בגלל שהם אינם מבינים את עוולות הקפיטליזם, אלא דווקא מפני שהם מבינים אותו היטב. האמריקאים, כמו רבים מאיתנו, למדו לחיות מצמיחה לצמיחה, בתקווה שיצליחו לתזמן את חייהם כך שיהנו מפירות הבועה בלי להיקלע למשבר.

אבל הפתרון לקשיים שלנו, לא יכול להיות לסמוך על טראמפ ועל שלב המאניה של המחזור הקפיטליסטי. הפתרון מתחיל עם לדמיין מערכת אחרת. מערכת שבה יצירה ותרבות אינן סחורות שמייצרות תמלוגים לתאגידי ענק בלבד, אלא נכסים ציבוריים שכולם יכולים ליהנות מהם ולתרום להם. מערכת שבה התחדשות עירונית אינה תלויה בספקולציה פרועה, אלא בתכנון חברתי ארוך טווח. מה שבטוח הוא שהמהפכה הזו לא תשודר בטלוויזיה.

טלי גולדרינג היא חוקרת עצמאית בתחומי הכלכלה והנדל"ן, וחברת מערכת מגזין רוזה.

עריכה: תום אלפיה