החלפת האוכלוסיות בעיצומה. בזמן שתשומת הלב הציבורית נשואה לתוכניות לחידוש ההתנחלות בצפונה של רצועת עזה המוחרבת, נישול תושבי הנגב הבדואים והחלפתם במתיישבים יהודים מתקדם בקצב מהיר. לפני כחודש וחצי, ב-14 בנובמבר 2024, בא לקיצו המאבק המפורסם של הכפר אום אל-חיראן. תושביו, בני שבט אבו אל-קיעאן, נאלצו להרוס בעצמם את בתיהם לאחר שבית המשפט פסק שהם פולשים בביתם. על חורבות הכפר יוקם היישוב היהודי דרור (לשעבר חירן). לאחר שארבעה כפרים כבר נהרסו ופונו בחודשים האחרונים, עוד עשרה צפויים להיהרס. כ-10,000 אזרחים בדואים ייאלצו להרוס את בתיהם ולהתפנות. במקומם יוקמו במרחב 23 יישובים יהודים, 14 מהם ייבנו ממש על אדמות היישובים הבדואים המפונים.

בנגב חיים כ-300,000 בדואים, מתוכם כ-100,000 מתגוררים ביישובים לא מוכרים. "כפר לא מוכר" הוא יישוב שהמדינה לא הכירה בו בהליכי התכנון המקובלים. ב-1965, כשעבר חוק התכנון והבנייה, הוא הוחל רטרואקטיבית על כל היישובים בישראל, מלבד הכפרים הבדואים. המשמעות של כפר בלתי מוכר היא שכל בנייה בו אינה חוקית, ואין בו כל שירות ציבורי מטעם המדינה, כולל מים, חשמל, תשתיות תחבורה ומוסדות חינוך. שטחם של הכפרים הלא מוכרים מהווה כ-2.7% משטח הנגב (כ-350,000 דונם). שטח תביעות הבעלות במחלוקת מהווה כ-4.9% משטח הנגב (כ-640,000 דונם). בלב המחלוקת בין הבדואים למדינה נמצאת שאלת הבעלות על הקרקע.

טענתם של הבדואים כי הם בעלי הקרקע נתמכת על ידי מחקר נרחב. פרופ' אורן יפתחאל, מרצה לגאוגרפיה ותכנון עירוני באוניברסיטת בן-גוריון, מצביע על מסמכים מסוגים שונים שתומכים בתביעת הבעלות של הבדואים, כולל מפת המפקד העות'מאני של 1856, שמציגה כמאה חוות בדואיות חקלאיות, שביססו את חייהם על כלכלה כפולה – נוודות לצורכי רעיית צאן סביב יישובי קבע בהם קיימו חקלאות קבועה. בנוסף לכך, יפתחאל מצא בארכיונים עשרות מסמכים מתחילת המאה ה-20 המעידים על חקלאות קבע במגוון נקודות בנגב ורישום בעלות בדואית על קרקעות על ידי ארגונים ציוניים. בין אלו אפשר למצוא תיעוד של החברה להכשרת היישוב של בעלות שבט אל-עוקבי על 26,000 דונם, שכוללים גם את הכפר אל-עראקיב, שפונה בהחלטת בית המשפט העליון ב-2015.  יתרה מכך, התנועה הציונית קנתה מהבדואים יותר מ-100,000 דונם בנגב הצפוני, ששימשו להקמת הקיבוצים חצרים, גבולות, רביבים ומשמר הנגב, עסקה שמעידה על הכרה על בעלות בדואית על השטח. 

לנוכח כל אלה, איך המדינה מצדיקה את טענתה שהבדואים אינם בעלי הקרקעות בכפרים שבהם הם חיים? בשנת 1984 בית המשפט העליון דן בשאלת הבעלות במסגרת פסק הדין בעניין אל-הואשלה. בית המשפט דחה את תביעת הבעלות של הבדואים להכיר בבעלותם בכמה חלקות ולרשום את האדמות על שמם. המדינה טענה שמדובר באדמות "מוואת", כלומר קרקעות שלא היו מעובדות בזמן המפקד העות'מאני של 1858. לדבריו של יפתחאל "זה נבנה בצורה די דומה לרוב המשטרים הקולוניאליסטיים. הם קובעים תאריך מסוים של רישום הקרקע התקין. מי קובע את התאריך? אימפריות, לא הבדואים". כך, עדויות בעל פה ומסמכים סותרים נמחקו. בהתאם לשיטת התקדימים הנהוגה במשפט הישראלי ונובעת מהמשפט הבריטי, החל מפסיקת אל-הואשלה ואילך, כל תביעות הבעלות הבדואיות בכפרים הלא מוכרים נדחות בשם אותה טענה. קצב החרבת היישובים בחסות המלחמה גבר לאין שיעור יותר מבעבר, אבל מדיניות הנישול של הבדואים קודמת לה בעשורים רבים.

המציאות החברתית-כלכלית הקשה בנגב ומכת האלימות והפשיעה בחברה הבדואית – תופעות שנובעות מהזנחה ואפליה רבות שנים – מספקות הצדקה לפגיעה בבדואים. בחינת מציאות החיים של הבדואים בנגב מציגה תמונה קשה של עוני והדרה. כל היישובים המוכרים, אותן עיירות שתושבי הכפרים הלא מוכרים נאלצים לעבור אליהן, נכללים באשכול הכלכלי-חברתי הנמוך ביותר, אשכול 1. סיבה עיקרית לכך היא העדר תעסוקה: אחד מכל שלושה צעירים בדואים הוא חסר מעש. בדיון בוועדת העבודה והרווחה של הכנסת בחודש יוני עלה כי לשכת תעסוקה אחת בלבד אמורה לשרת את כל 312,000 התושבים בכלל היישובים הבדואיים, באמצעות מספר עובדים דומה לזה שנותן מענה ל-5,000 התושבים של  מצפה רמון. מצב החינוך בחברה הבדואית קשה אף הוא.. מספר התלמידים בכיתה הוא הגבוה בארץ, בדומה לשיעור הנשירה (3.5% לפי המספרים המדווחים ב2021 - המספר האמיתי, ככל הנראה, גבוה בהרבה). בנוסף, שיעור הזכאות לבגרות של בנים בדואים הוא הנמוך בארץ (שלושה מתוך עשרה זכאים לבגרות).

כצפוי, עוני וגישה מוגבלת להשכלה משפיעים על עלייה בפשיעה. מצב האלימות והפשיעה בחברה הבדואית מחריף בעקביות. הקמת היחידה המיוחדת במשטרה למאבק בפשיעה הבדואית ב-2012 באה יד ביד עם עלייה במספר האסירים הבדואים ב-500%. בשנים האחרונות, אירועי ירי מתרחשים ביישובים הבדואים מדי לילה, וכמו בכלל החברה הערבית, מספר הנרצחים גואה והאכיפה מידלדלת. ב-2023, המשטרה דיווחה כי במרחב הנגב חסרים 234 שוטרים, ושיעור האיוש מהתקן הוא 84% בלבד. בתחנת שגב שלום מגיע האיוש ל-77% בלבד. 

חולשתה של החברה הבדואית מנוצלת על ידי המדינה  כדי להציג את תוכניות הנישול כתוכניות להבאת קידמה לנגב. לדוגמה, בחודש שעבר הוצגה עלייה של 400% במימוש צוי הריסה נגד בניה שהוגדרה בלתי חוקית בנגב במסגרת מפגש ועדת השרים לענייני החברה הבדואית. הוועדה התכנסה כדי לאשר את עדכון ״תוכנית המיקודים״ של שר התפוצות עמיחי שיקלי, האמון גם על רשות הבדואים. "תוכנית המיקודים" מושתתת על פינוי כפרים לא מוכרים בכפייה, "מיקוד" תושביהם בישובים מוכרים, והקמת יישובים יהודיים בקרקע המפונה.הוועדה אישרה את הרחבת התוכנית לאזורים נוספים באמתלה של חיזוק המשילות בנגב. הודעת היח"צ של ראש הממשלה בעקבות הדיון מהללת את התוכנית ומייחסת לה תרומה ל"מאבק בתופעת הפוליגמיה". "אני מבקש להדגיש את החשיבות העליונה של המאבק בתופעת הפוליגמיה ומנחה את גורמי הממשלה והאכיפה לרכז מאמצים על מנת להיאבק בתופעה", אמר נתניהו. אורית סטרוק, שרת ההתיישבות והמשימות הלאומיות, אמרה: "הקמת יישובי מבואת ערד [היהודיים] היא אחת מתוכניות הדגל של משרד ההתיישבות… ובהנחייתי האצנו מאוד את קידומה".

שיקלי, סטרוק, נתניהו ושאר שרי ממשלת הימין מתחרים על הקרדיט על נישול הכפרים הבדואים, וההשלכות הקסטרופליות מורגשות ברחבי הנגב. עו"ד מרואן אבו-פריח, מנהל סניף עדאלה בנגב, עוסק בתחום הכפרים הלא מוכרים זה כעשור. "התוכנית של מדינת ישראל תמיד הייתה לפנות את הכפרים הלא מוכרים ולרכז את התושבים שלהם בעיירות. אבל לראשונה כאן בנגב הממשלה הורסת ללא פתרון. יותר מ-1,000 איש שבתיהם נהרסו השנה נשארו ללא קורת גג. במאי הרסו 75 בתי מגורים באום בוטין, ואדי אל ח'ליל, על תוואי כביש שש. השאירו אותם בלי קורת גג. באל ע'ול ליד ערערה הרסו בתים והותירו אנשים ללא קורת גג. גם באזור רמת בקע, 250 איש נשארו ללא קורת גג. לא מעניין אותם. הגישה היא חד צדדית. הממשלה באמצעות רשות הבדואים ורשות מקרקעי ישראל מגיעה לאזור מסוים, עושה סקר, כמה בתים יש בו, כמה תושבים ובאה בהצעה, אתם צריכים לעבור למקום מסוים. בלי הליך מקדים של הידברות, בלי שהתושבים יהיו שותפים להחלטה על המקום שיעברו אליו. אם תושב אומר לא, הם מגיעים עם צווי הריסה או בתביעות פינוי [...] אם אתה לא מסכים, אין בעיה, אנחנו הורסים ואולי לא תקבל כלום כי אתה צריך לשלם לנו עלויות הריסה, שיכולות להגיע לשני מיליון ויותר. לכל שוטר, לכל טנדר יש מחיר. זה רק מתרחב ומתרחב, זה מתגאה בהריסות, וזה מתגאה באכיפה. בתי המשפט אומרים היום שאין פה סוגייה משפטית, אלא שאלה של מדיניות. כלומר פסק הדין ידוע מראש - יהיה פינוי, השאלה היא רק מתי, מקסימום נותנים עיכוב".

באופן הזה, נישול הבדואים - אוכלוסייה ילידית שחיה בנגב מאות שנים - שמתאפשר בעקבות הקביעה המשפטית שאדמותיהם אינן בבעלותם, מואץ בכוחנות וללא מעצורים תחת הממשלה הנוכחית. יש לכך השפעה חריפה על כלל החברה הבדואית, ובפרט על נשים בדואיות, וזאת בזמן ששרי הממשלה מתגאים במאבק שלהם בפוליגמיה, לכאורה לטובתן של נשים בדואיות. על פי עמותת המשפטניות איתך-מעכי, מחקרים ודוחות מהשנים האחרונות מלמדים על הפגיעה הקשה בנשים כתוצאה מהרס ביתן ומהחיים תחת איום בהריסתו. נשים בדואיות מתקשות יותר מגברים למצוא הסדרי דיור חלופיים אחרי שביתן נהרס, בשל הגבלות חברתיות על שהיית נשים ולינה מחוץ לבתיהן. הריסת הבית כשאישה בהיריון או לאחר לידה מוסיפה לקושי. אובדן הבית מוביל לרוב להחמרה במצב הכלכלי, מה שעלול להגביר את תלותן הכלכלית של נשים בגברים במשפחתן. ונשים מתמודדות גם עם ההשפעה הטראומטית של הרס הבית על ילדיהן, כמטפלות העיקריות בהם. העומס מועצם בהיעדר מענה רגשי ממוסד לילדים שביתם נהרס. גם עצם האיום בהריסת הבית, ולא רק ההריסה בפועל, פוגע בנשים פגיעה נפשית ופיזית. נשים שביתן מיועד להריסה חוות מתח וחרדה, ולעיתים קרובות סובלות מדיכאון.

עו"ד דבי גילד-חיו, מקדמת המדיניות והחקיקה באגודה לזכויות האזרח בישראל, סיכמה את הדברים: "מדיניות הממשלה בנגב יוצרת מנגנונים שלמים על בסיס אתני, בכל תחומי חיים, שכל הסנקציות והמנגנונים שלה הם לא מיטיבים אלא דרקוניים, כולל ענישה והפרת זכויות". באקלים הציבורי הנוכחי, המאופיין באדישות לטיהור האתני בעזה, ברגשות נקם בעקבות שבעה באוקטובר ובהתשת המוחים נגד הממשלה, האם גורלם של היישובים הבדואים הלא מוכרים נגזר?  בכתבה הבאה בסדרה נסקור את מוקדיו הנוכחיים של מאבק הבדואים נגד עקירתם - כולל הצלחות מסויימות בהן הוא זוכה.

עריכה: ענת זלצברג

סייעה בתחקיר לכתבה: שני פייס