אתמול, כששמעתי את השמועות על הרש וכרמל הייתי באצטדיון טדי במשחק פתיחת העונה של הפועל ירושלים. למרות שאני והרש היינו רק מכרים שאומרים שלום שלום בסירה, אצטדיון טדי זה מקום שאני והרש היינו בו יחד ככל הנראה מאות פעמים , שרים את אותם השירים, דומעים יחד מעצב באותם הגולים ושואגים משמחה באותם הנצחונות. 

כשהגיעו אליי השמועות אתמול הרש לא היה ביציע, אבל אני לבשתי חולצה עם הפנים שלו וקריאה להחזיר אותו הביתה. כמעט כולם לבשו את החולצה הזאת. כל החברים של הרש וכל קהילת הפועל ירושלים, האמנו יחד בלב שלם שעוד נחזור לשיר ולבכות ולשאוג יחד עם הרש ביציע, כי הרש היה בחיים!

את כרמל לא הכרתי אף פעם, אבל כשנחטפה ב-7.10 היא הייתה סטודנטית באוניברסיטה העברית, ואני הייתי יו״ר אגודת הסטודנטים והסטודנטיות, וידעתי מיד שכרמל מצטרפת להרש כחטופה שאני הכי קרוב אליה. לא לקח הרבה זמן עד שהכרתי את שי, בת דודה של כרמל, והתחלנו לפעול כדי לעשות מה שאפשר כדי שתחזור.  כרמל הייתה בחיים!

לפני שלושה חודשים הובלנו יחד עם שי  שביתת סטודנטים למען עסקה שתחזיר את החטופים והחטופות. אנשים כעסו עלינו, אמרו לנו שאנחנו פוגעים בסטודנטים בשנה גם ככה קשה, אמרו לנו שזה לא הזמן הנכון. אני מתכוון גם לבכירים - אנשים בהנהלת האוניברסיטה או בכירים במשק סיפרו לי שזה לא הזמן להפעיל את הכוח עכשיו, שזה לא הרגע הנכון והם יפעילו את הכוח שלהם כשיבוא הרגע. נראה שמבחינתם הרגע הזה עוד לא הגיע. כמו גנץ, איזנקוט והחברים שלהם שנתנו לממשלה עוד זמן ועוד זמן  ונתן לנו להתרגל עוד יותר ועוד יותר לשגרה. כל הזמן אמר שעוד לא הגיע הרגע כי עושים דברים חשובים. כנראה יותר חשובים מהחיים.

הרש מת, כרמל מתה, הרגע שלהם כבר עבר. 

הלחץ הצבאי לא החזיר אותם הביתה, הלחץ הצבאי הרג אותם! החלטות הקבינט על ציר פילדלפי לא לחצו את חמאס לעסקה אלא רק הרחיקו אותנו מחיים נורמליים למען כביש, ואל תבלבלו לי את השכל על החשיבות האסטרטגית הצבאית שלו שלא הייתה קיימת עד שהייתה לו גם חשיבות פוליטית. 

היינו נאיביים, סירבנו להאמין שאשכרה הפקירו את החטופים והחטופות, אבל זה מה שקרה. ראש הממשלה והשרים זרו חול בעיניים של העם  - הבטיחו חיסול דמיוני של חמאס, ואחר כך נזכרו בכל מיני צירים שלא ידענו שקיימים ולא היה איכפת לנו מהם ופתאום הפכו למקומות קדושים. יותר קדושים מהחיים. הם היו צריכים לזרות חול כדי להסתיר מאיתנו את האמת שכולנו יודעים, וגם הם יודעים והיא שבמלחמה אנשים מתים. כל הזמן וללא הפסקה. ישראלים פלסטינים חטופים חפים מפשע, כל הזמן וללא הפסקה. אין בטחון במלחמה. הדבר היחיד שיכול להפסיק את מעגל הדמים זה שלום, ושלום מתחיל בעסקה. 

מי שמסתיר את האמת הזאת מהעם, ומפקיר אותנו ואת החטופים שלנו למות, צריך לשבת בכלא. כאילו לא מספיק המאסר שמגיע להם על השביעי באוקטובר, הם במשך שנה משקרים לנו ובמקום להחזיר את הקרובים שלנו הביתה הם אשכרה גרמו להם למות. אנחנו חיים תחת אנשים שסולם הערכים שלהם מתחיל בשטח, אחרי זה עוד שטח, אחרי זה התפקיד הפוליטי שלהם, הכח שיש להם, ובקצה התחתון החיים שלנו. החיים של הפלסטינים הם בכלל לא שיקול אצלם, גם לא אחרון. שלום הוא אפילו לא אופציה, כי כאמור, שטח. 

מגיע לנו הרבה יותר מזה. מגיע לנו הנהגה שתדאג לנו, שתוביל אותנו לשלום שמסיים את מעגל הדמים, לחיים טובים ושקטים ולא לטראומה בלתי נגמרת. ומגיע לנו צדק, לא עם חמאס, עם הממשלה. מגיע לנו שישפטו כולם, אחד אחרי השני, ושהם ישלמו על המעשים שלהם. אבל מגיע לא אומר שיקרה, על מגיע צריך להלחם. 

אחרי ששוחרר הסרטון של הרש שצולם בשבי, הפגנתי יחד עם אוהדי הפועל ירושלים, החברים של הרש. זאת הייתה אחת ההפגנות עם הכי הרבה זעם וחיכוך עם המשטרה והמשטרה, הרבה מאוד הפרעה לסדר הציבורי. כמו עם השביתה, גם פה אמרו לנו שהגזמנו, שכולם רוצים שיחזרו אז אפשר יותר רגוע. שיקרו לנו שוב. 

עכשיו צריך להלחם הכי חזק שיש, לצאת לרחובות ולא להפסיק עד שהמלחמה נגמרת, שהחטופים חוזרים, שהממשלה מתחלפת ואנחנו מקבלים את הצדק ואת החיים שמגיעים לנו. 

הרש מת

כרמל מתה

אלכס מת

עדן מתה

אורי מת 

אלמוג מת

עכשיו זה הזמן לפעול כדי שהרשימה לא תתארך.

אוהד הפועל ירושלים, לשעבר יו"ר אגודת הסטודנטים והסטודנטיות בעברית, ופעיל ב"סטודנטים דורשים עסקה".

עריכה: מעין גלילי