שלשום ראש הממשלה נתניהו נאם בפני הקונגרס האמריקאי. זה היה נאום צפוי עבור ביבי - חזק ברטוריקה, חזק באנגלית, וחזק גם בהסתה, השרשת פחד, צדקנות אישית ולאומנית. בעיקר - זה היה נאום עם אפס תקווה לחיים טובים יותר. נדב איל, עיתונאי וכותב טורים בידיעות אחרונות, מיהר לפרסם את הניתוח שלו לנאום. הוא פרס היטב את חוזקותיו הרטוריות - אבל, כך הוא טוען, הנאום גם היה ״פגום״. ״היה חסר משהו״. הוא מפרט: ״דבר אחד לא היה בנאום המוצלח מאוד של נתניהו: תחושת הכובד של מנהיג שנכשל.״ איל הוא עיתונאי מוכשר וישר. אבל, הוא מפספס כאן בענק. לא בפעם הראשונה, והוא לא לבד בזה.

נתניהו וממשלת הדמים שלו אינם כושלים, הם לא אנשים ״לא מוצלחים״, הם לא חסרי אחריות באופן אישי, הם לא טעו ולא פספסו - הם פשוט מקדמים את האג׳נדה שלהם, של שימור כח ושל הזיות משיחיות ולאומניות. והם עושים זאת בהצלחה רבה. אנחנו נמצאים 9 וחצי חודשים בתוך מלחמה עקובה מדם, שהתחילה באסון הכי גדול לאזרחי ישראל מאז הקמתה, גבתה את חייהם של אלפי ישראלים, ו-40,000 אלף אזרחים בעזה, עקרה מאות אלפים מבתיהם בצפון ובדרום, השאירה את עזה חרבה ואת הפלסטינים בגדה המערבית נתונים למתקפות הולכות וגוברות בידי מתנחלים קיצוניים בגיבוי הצבא, וכמובן - השאירה למעלה מ-100 חטופות וחטופים בשבי החמאס. עבור הרוב המוחלט של אזרחי ישראלי, מדובר באסון. אבל לא כך עבור ממשלת הדמים. לא בכדי השרה אורית סטרוק קוראת לזה ״תקופה של נס״.

זה לא חדש - כבר עשורים ממשלות הימין הקיצוני מחזקות את החמאס ומממנות אותו. הן קידמו מדיניות של פיצול ההנהגה הפלסטינית, וטיפוח הפלג הקיצוני תומך-הטרור שבה, וזאת על מנת לסכל הקמה של מדינה פלסטינית. במרץ 2019 ביבי אמר מפורשות - "מי שרוצה לסכל הקמת מדינה פלסטינית צריך לתמוך בחיזוק חמאס". ב-2015 סמוטריץ׳ אמר ״במשחק הזה של הדה-לגיטמציה, הרשות הפלסטינית היא נטל וחמאס הוא נכס [...] אף אחד לו ייתן לו להוביל החלטה במועצת הביטחון״. בנאומו ביום רביעי, נתניהו המשיך לקדם את אותה המדיניות. הוא הציע לחמאס להיכנע ולהתפרק מנשקו - ואם לא יעשו כן,״ישראל תילחם עד שנשמיד את כל היכולות הצבאיות של חמאס, את שלטונו בעזה, ונחזיר את כל החטופים. זו המשמעות של ניצחון מוחלט״ עטוף ברטוריקה לוחמנית, נתניהו ממשיך לחזק את החמאס ולהימנע מהדבר היחיד שיכול להחליש אותו פוליטית בציבור שלו - קידום הסכם שלום עם הרשות הפלסטינית, אותה לא הזכיר כלל בנאומו. אנו יודעים שכח צבאי לבדו לא ישמיד את חמאס, ואפילו דובר צה״ל אמר זאת בעצמו. כח צבאי גם לא יחזיר את כל החטופים (ולא פעם גורם למותם). אבל נתניהו, שגם הצהיר בנאומו שבעזה ״בעתיד הנראה לעין עלינו לשמר שליטה ביטחונית כוללת״, לא מעוניין בהשמדת החמאס אלא בהמשך המלחמה הנצחית איתו.

ההצהרות של בכירי הימין בדבר הצורך בחיזוק חמאס אלו דברים שקשה לתפוס, והדעת מיד הולכת להסבר שמתקבל על הדעת - הם מנותקים, או אולי טועים במדיניות. אבל הם לא מנותקים ולא טועים. הם דווקא מחוברים למציאות ומבינים אותה מצוין. הם יודעים איך האסון המתמשך שלנו הוא הוא ההצלחה שלהם. זוהי הצלחה פנומנלית בקידום האג׳נדה של הימין הקיצוני - שליטה של מעטים על רבים, עליונות יהודית, התרחבות טריטוריאלית על בסיס פרויקט ההתנחלויות. על הדרך, הם גם מקדמים מדיניות כלכלית ניאו-ליברלית שמרסקת את שארית הסולידריות החברתית שעוד נותרה כאן, ומשאירה המונים להיאנק תחת העול של שוק הדיור הקורס, עם חינוך באיכות יורדת והולכת, וכלכלה בצניחה חופשית. את אלו הם מצליחים להשיג ע״י הפחדה, גזענות, מלחמת נצח והשמדה שיטתית של כל אפשרות לפתרון אמיתי. רק השבוע בן-גביר הצהיר על שינוי הסטטוס קוו בהר הבית, במטרה, שוב, להצית את המזרח התיכון ולהרחיב את המלחמה לחזיתות נוספים. הם מצליחים במשימתם, והם רוצים עוד. הם לא כושלים - הם מוצלחים. הם לא חסרי כישרון - הם פוליטיקאים מיומנים מאוד. הם לא מנהלים לא טובים - הם מנהלים את המדינה בדיוק לאן שהם רוצים. 

מול האג׳נדה שלהם, צריך להציב אג׳נדה מתחרה. לא אג׳נדה מתחרה של מנהל תקין וכישרון מקצועני. את השליטה הצבאית על מיליוני פלסטינים לא צריך לנהל טוב יותר (שלום גנץ), אלא להחליף בפרדיגמה שונה לגמרי. טכנוקרטים ובתי משפט לא יצילו אותנו, כי אין להם פתרונות מהותיים למצב. בטווח הבינוני והארוך, הם לא יצליחו לעמוד מול המתקפה המתמשכת של הימין, שמצליח לשכנע ציבור גדול שיש לו איזהשהו פתרון, בדמות ״ניצחון מוחלט״ (שיושג כמובן לולא הטכנוקרטים ובתי המשפט שמכשילים את קידומו). לא יהיה ניצחון והוא בוודאי לא יהיה מוחלט, זהו שקר ופנטזיה.

אבל הפוליטיקאים מהימין מבינים משהו נכון - תקופה של קריסה רדיקלית מחייבת פתרונות רדיקליים. קונספציית ״ניהול הסכסוך״ קרסה סופית ב-7.10. את הכיבוש אי אפשר לנהל - צריך לסיים אותו. הימין הקיצוני השכיל להציע פתרון רדיקלי לציבור בדמות השמדה וטרנספר, אבל המרכז-שמאל לא עולה לגודל השעה ולא מציע פתרון משלו. מה ההצעה שלו, מעבר לעסקת החטופים הכה נחוצה, והכרזתן של הבחירות אותן הוא מקדם בלהט? ניהול הסכסוך, מנהל תקין ואחריותיות אישית אינם פתרונות רדיקלים. למעשה, הם אינם פתרונות כלל, ועתידם להיכשל מהותית ופוליטית (ושלום לממשלת ״השינוי״). מה כן רדיקלי, גם באמת מספק פתרון, וגם יכול להתחרות במרחב הציבורי-רעיוני-פוליטי בימין הקיצוני? שוויון אמיתי מבוסס על שותפות, צדק חברתי עמוק, וגם - שלום. כן, שלום. אין פתרון אחר. והגיע הזמן לדחוף אליו בכל הכח.

נדב שופט הוא חבר הנהגת תנועת עומדים ביחד.

עריכה: מעין גלילי