ביידן פרש. הוא לא ירוץ לכהונה שניה ו(באופן רשמי)טרם ידוע מי ירוץ במקומו כנציג המפלגה הדמוקרטית. הפרישה הלקונית של ביידן מהמרוץ - במכתב שפרסם בטוויטר ביום ראשון, בלי חצוצרות או כינורות, תפסה את ארה"ב ואת העולם במידה של הפתעה. בשבועות מאז הדיבייט הטלוויזיוני המביך, בו ביידן הצליח באורח פלא להיות אפילו פחות קוהרנטי מטראמפ, ביידן ניסה לעמוד בפרץ הקריאות מצד דמוקרטים שיפרוש מהמירוץ, פן יגיש לטראמפ את הניצחון על מגש של כסף. ביידן סירב – הוא נבחר בפריימריז והוא ירוץ לנשיאות, גם אם יצטרך להיעזר במקל או הליכון בדרך. מהרגע בו הסתיים השידור, ערוצי הטלוויזיה התמלאו בראשים מדברים מטעם המפלגה, שהפליגו בשבחים ותירוצים על יכולותיו של ביידן. המפלגה הדמוקרטית לכאורה נעמדה מאחוריו ומאחורי קולות חברי המפלגה שבחרו בו. הוא היחיד שיכול לנצח את טראמפ ובו נשים מבטחנו. אך ככל שהתגברה הביקורת, ובעיקר ככל שהסיכויים של ביידן לנצח צנחו לפי הסקרים, ראשי המפלגה חטפו רגליים קרות. אחד אחד הם התחילו לדחוק בביידן לפרוש מהמירוץ – ביניהן גם חברתו למועדון העשור התשיעי במפלגה, ננסי פלוסי. אחרי שבועות של קמפיין פנימי, ולפי דיווחים ממקורות זרים – לחצים מצד הזוג אובמה והזוג קלינטון, נפל הפור. ביידן נדחק החוצה בהצלחה. 

קמאלה ועץ הקוקוס

לוח הזמנים צפוף – הועידה הדמוקרטית צפויה להתכנס ב-19 באוגוסט, ובפניה עומדת שאלה פתוחה לכאורה - מי ירש את מקומו של ביידן כנציג המפלגה? המילה לכאורה עובדת כאן שעות נוספות – כמעט כל מנהיגי המפלגה, כולל ביידן עצמו, כבר הספיקו לתמוך פומבית בסגנית הנשיא קאמלה האריס, המועמדת הטבעית לתפקיד לפי המסורת האמריקאית. בהעדר בחירות פתוחות בועידה עצמה – שלא קרו מאז 1968, ולא במקרה, האריס תוכתר לתפקיד המועמדת בלי מכשולים מיוחדים. לכאורה עומדת בפני צירי המפלגה הבחירה האם לבחור בה לתפקיד, אבל ללא מתחרים בולטים מולה, אין לבחירה הזו משמעות של ממש. מה גם שכמעט כל צירי המפלגה נבחרו בקפידה על ידי אנשי ביידן כבר לפני שנה, כדי לוודא שלא יהיו פויילשטיקים ופדיחות בועידת הבחירות. הצירים נאמנים לביידן, וקשה לדמיין תרחיש שבו לא יצביעו להאריס כשהוא מביע רצון מפורש שיעשו זאת. השאלה היחידה כרגע היא באיזה תהליך האריס תקבל את המועמדות, ועד כמה מנגנון המפלגה ישקיע בהפקה תאטרלית שתדמה תהליך דמוקרטי. 

ועדה פתוחה, כלומר מצב של אשכרה בחירות דמוקרטיות, הוא לא סביר, ולא רק כי יהיה צורך לשנות את תקנון המפלגה לשם כך. ועדה פתוחה עוד עלולה להתדרדר למפגן כח של מצביעים פרוגרסיבים, או לאתר של מחאה מהותית של מצביעים דמוקרטיים על שורת הבטחות שממשל ביידן-האריס לא קיים, על התמיכה הבלתי מתפשרת של ביידן בישראל במתקפה בעזה, ועוד היד נטויה. מול מפגן האחדות הסוריאליסטי של פולחן אישיות שקרתה בועידת המפלגה הרפובליקנית, כל חופש הביטוי הזה לא יבוא טוב לאף אחד בעין. יתכן והמפלגה הדמוקרטית תזרוק איזושהי עצם לצעירי המפלגה, ותאפשר למועמדים זוטרים יותר (כלומר, כאלו שאין להם סיכוי להיבחר כסגן של האריס), לשחק בדיבייט ודמוקרטיה בפני הקהל. כך יהיה אפשר לפרגן מעט לדור הצעיר בלי להסתכן בתחרות ממשית עבור האריס, והאריס תוכל להנפיק עוד כמה סינקים וממים מהדיבייטים המקדימים. כמה משופרות המפלגה, כמו עזרא קליין מהניו יורק טיימס, תומכים בפתרון המביך הזה בפה מלא. התרחיש הסביר עוד יותר הוא שהאריס תקבל את המועמדות ישר לכיס. האריס ותומכיה יטענו עד הסוף המר שהציבור הדמוקרטי בחר בה עוד כחלק מהטיקט של ביידן, אבל בשורה התחתונה, גם אם יקרה שואו גדול בועידת המפלגה, אי אפשר להשוות בינו ובין הפריימריז הפתוח האמיתי שנחמס מחברי המפלגה בפועל כבר לפני חודשים. 

תוך יומיים, נושא השיחה עבר מלהיות "מי יחליף את ביידן" ל"מי יהיה הסגן של קאמלה". בהתאם, כל המועמדים הריאלים האחרים לראשות המפלגה רצו לתמוך גם הם בהאריס, והם מקדישים את עיקר מרצם להתמודדות על הסגנות. לכל המעוניין, הרשימה הריאלית כוללת כרגע רק גברים לבנים (כמובן), וכפי שסגני נשיאים אמורים לעשות, לאפשר להאריס גישה למצביעים שלא תוכל להגיע אליהם אחרת. לכן נוכל למצוא ברשימה שני דמוקרטים בולטים מהדרום – רוי קופר מצפון קרוליינה ואנדי באשיר מקנטקי; את הלוחש לדולרים ג'יי בי פריצקר, מושל אילינוי ויורש אימפריית המלונאות הייאט; את טווינק המחמד של המפלגה הדמוקרטית, פיט בוטיג'ג'; ואת מושל פנסילבניה ג'וש שפירו, שמחזיק ברקורד מוכח כשותה קולות מהמפלגה הרפובליקנית. בהתאם, לא סביר שיבחרו מועמדים ראויים יותר, כמו גאווין ניוסום מקליפורניה או גרטשן וויטמר ממישגן. קשה להמר על מישהו מהם כרגע – סביר להניח שהסגן יבחר בדקה התשעים, בהתאם לסקר האחרון שיראה מאיזה צד המפלגה מדממת קולות. בינתיים דור הטיקטוק מחבק את קמאלה (תמיד בשם פרטי), כנראה משמחה על כך שלפחות יש מתמודדת מהדור של הוריהם ולא סביהם. אחרי שהתבדחה על ביטוי שהיתה אומרת אמה שהתייחס לעצי קוקוס, חברי ה-coconut brigade הציפו את הרשתות בסרטונים שלה רוקדת, מבשלת ומתווכחת בקונגרס, בסדר הזה. צוות הקמפיין של האריס רץ עם המיתוג החדש, ומכוון לגייס מצביעים צעירים דרך רמיקסים של נאומים של האריס לצלילי להיטי הקיץ של צ'אפל רואן וצ'ארלי XCX, יקירות הקהילה הגאה. אירוני לציין אגב, שהמושג coconut שגור בשיח אמריקאי לתיאור אדם חום (בדרך כלל לטיני, אבל גם מעורב ו/או דרום אסייתי, כמו האריס) שמתנהג כמו איש לבן – חום בחוץ, לבן בפנים. ימים יגידו אם הקיץ הויראלי של קמאלה יצליח להסיח את דעת המצביעים הצעירים והמצביעים השחורים מהרקורד הבעייתי של קמאלה כתובעת הכללית של מדינת קליפורניה, שרדפה משתמשי סמים וצעירים שחורים. 

ביידן, גיבור שייקספירי

עד שיומלכו מלכים, מלכות וסגניהם, בארץ השיח עבר להתפייטות על נפלאות ביידן, הדמוקרט האמיתי, אביר הממלכתיות מדלאוור, הסבא החביב שמוכן למחול על כבודו ולהכיר במציאות שהגיע הזמן לאפסן את רישיון הנהיגה ולהעביר לנכדים את המפתחות לאוטו ולנשק הגרעיני. כל גווני הרל"ביזם בישראל מסתכלים בקנאה בסבא ג'ו – למה הוא עוזב, וביבי נאחז בכיסא עד למוות? (או שלו או של החטוף אחרון, מה שיקרה קודם. בכל זאת, הם כידוע "רק סובלים"). הסנטימנט הזה מסתובב לא רק במעגלים הרל"ביסטים הצפויים. בטור ב'הארץ', יוענ.ה גונן מכנה את ביידן "גיבור שייקספירי", לא פחות, שמחל על כבודו ועל תאוות השלטון, ונעמד כנגד הפוליטיקה הרעילה של טראמפ וביבי. האם ביידן עדיף עליהם? זאת אפילו לא שאלה, ולא רק כי ברוב המדדים ביידן הוא הנשיא האמריקאי הכי פרוגרסיבי מאז רוזוולט. אני מודה, כמו רוב אזרחי ישראל, גם עלי עברו יום או שניים באוקטובר בהם רציתי שביידן ורחל מאופקים יהיו הסבא והסבתא שלי. אבל הטרגדיה השייקספירית כאן באה מכך שהפרישה של ביידן באה כנראה מאוחר מדי, לפני שאיזשהו מועמד אחר היה יכול להיבנות כאלטרנטיבה רלוונטית לטראמפ. 

אולי ביידן היה ראוי לאמירות כאלו אם מראש הוא לא היה חוסם פריימריז אמיתיים במפלגה, במקום התמודדות בכאילו מול סופרת  העזרה העצמית מריאן ווייליאמסון. כמו רבים בני דורו בפוליטיקה האמריקאית, ביידן לא העלה על דעתו לפנות את המושב, או לאפשר לדור צעיר כלשהו להיבנות. זה הדור שחונק את אלו שבאים אחריו. בכל זאת, וושינגטון היא אחד המקומות האחרונים במערב שבהם אישה שנושקת ל-60 כמו קמאלה האריס נחשבת צעירה. זה כמעט נצחון לפמיניזם. אבל כמובן שגם קשישות המחנה הדמוקרטי חוטאות באותו חטא בדיוק. ננסי פלוסי מבוגרת מביידן בשנתיים ולא משחררת את הכסא. דיאן פיינסטיין מתה בגיל 90, מבלי לפנות את מושבה בסנאט או בועדת המשפטים. וכמובן, שופטת העליון רות' ביידר גיזנבורג, אחת הדמויות החשובות בפמיניזם האמריקאי של המאה ה-20, סירבה לפנות את מושבה בבית המשפט לפני שתמה כהונת אובמה, מתה בימי טראמפ, וכך מונה במקום אבירת זכות האישה על גופה שופט מתנגד הפלות. נשות ארה"ב חוות את ההשלכות של ההחלטה הזו על בשרן היום. לא רק שסיירת גיל הזהב הזו מתנקשת במורשת הפוליטית של עצמם בעודם בחיים, הם פוגעים בצורה חסרת תקנה ביכולת ההישרדות של התנועות שהם עמלו להקים. 

אני לא רוצה לחטוא בגילנות. הזקנה באמת קפצה על ביידן בחודשים האחרונים. מי שהיה עד להזדקנותם של אהובים יודע שהזדקנות היא שרירותית, מתעתעת, ולא ליניארית.  באמת יכול להיות שהיה באמת משמעותית כשיר יותר לתפקיד לפני חצי שנה. אבל ביידן והמנגנון המפלגתי סביבו הסתירו ביודעין עובדות פשוטות לגבי מצבו הרפואי, ומנעו מחברי המפלגה בחירות חופשיות גם בחורף וגם עכשיו. ואפילו בלי מצבו הסובייקטיבי של ביידן – המצב בו עמדה הפוליטיקה האמריקאית עד לפני יומיים, בו שני המועמדים לנשיאות נולדו לפני שלושת הנשיאים שכיהנו לפניהם, הוא לא פחות ממטורף. כשטראמפ ינצח (בחיי שאשמח לטעות, אבל הוא ינצח), והדמוקרטים ישאלו את עצמם איפה הם טעו, הם יפנו את האצבע המאשימה לביידן. אבל המחלה היא של כל המערכת שאוכלת את צעיריה כדי לשמור את הידיים של הדור המבוגר על ההגה בשם הסטטוס קוו. 

ענת זלצברג היא כותבת, חוקרת וחיה בחיפה, מגישת הפודקאסט ‘תולדות המיניות’ ברוזה מדיה.

עריכה: מעין גלילי