כבר שנתיים שמורי התיכונים בישראל מועסקים ללא הסכם השכר. לקראת פתיחת שנת הלימודים האחרונה, בעת המשא ומתן בין ארגון המורים ומשרד האוצר, הגיעו לכאורה הצדדים להסכמות עקרוניות שאיפשרו את פתיחת שנת הלימודים, אולם כמה חודשים אחר כך, התברר שהצדדים לא מסכימים זה עם זה לגבי מה היו אותן הסכמות עקרוניות. שורש המחלוקת, על פי ארגון המורים, הוא שמשרד האוצר מנסה, לאחר מעשה, להוסיף לתוך ההסכם אחוז מסוים של 'חוזים אישיים', מה שמצדם הוא בבחינת צלם בהיכל. משרד האוצר מצידו, טוען שארגון המורים כבר הסכים לדרישתו זו, אבל לא הצליח להראות שום מסמך שיצדד בכך. כך או כך, לאורך השנה, ארגון המורים נקט שוב ושוב בעיצומים, אשר פגעו בעיקר בתלמידים ואילו משרד האוצר מצידו לא נשאר חייב וקנס את המורים על העיצומים שלהם. נכון לרגע זה, שני הצדדים מבוצרים היטב בעמדותיהם, ואם לא יצליחו להגיע להסכמות, נראה כי שנת הלימודים הקרובה תיפתח בשביתה בבתי הספר התיכוניים.

מה הם, אם כן, אותם חוזים אישיים במרכז המחלוקת? כמו בהסכם שנחתם לאחרונה עם הסתדרות המורים (המייצג בעיקר עובדי הוראה בבתי ספר יסודיים וחטיבות ביניים), גם כאן דורש משרד האוצר מארגון המורים להסכים לאחוז מסוים של מורים שיועסקו בחוזים אישיים – מחוץ למסגרת איגוד העובדים. החוזים האישיים, על פי משרד האוצר, יסייעו למשוך מורים טובים למערכת שכן הם יאפשרו העסקה בשכר גבוה יותר וגם בשעות גמישות יותר. לצד זאת, העסקת מורים בחוזים אישיים גם תגדיל את כוחם והשפעתם של המנהלים, שיוכלו לפטר ולהעסיק ביתר קלות.

עם טענות אלו של משרד האוצר יש מספר בעיות, והראשונה ביניהן היא העובדה שלא נראה שהם מגובות באיזשהו מחקר או בסיס ידע, אלא מבוססות בעיקר על השאיפות האידיאולוגיות של פקידי האוצר ואולי גם של שר האוצר. לא זו בלבד שמשרד האוצר לא ידע להציג בדיוני וועדות הכנסת איזשהו מחקר שיראה שחוזים אישיים למורים תורמים לציוני התלמידים או לפרמטר חינוכי כלשהו אחר, אלא שגם לא ברור שמחקר עדכני כזה בכלל קיים, ומנכ"ל משרד החינוך בעצמו טוען שהוא לא רואה כיצד הם עשויים לקדם את מערכת החינוך. תחת זאת, קיימות לא מעט עדויות לנזק שצורת העסקה כזו עושה למורות, וכן למערכת כולה, בעיקר כאשר היא עלולה להוביל, כפי שחושש ארגון ומורים ובצדק, לריסוק של האיגוד ומשם להפרטה מלאה של מערכת החינוך.

אם משרד האוצר מעוניין אגב, לתגמל מורים מצטיינים מבלי לפגוע בזכויות שלהם, כבר יש לו כלי כזה, שנקרא "הסכם אישי" ובו העובד מקבל שכר נוסף מעבר למה שמקנה לו ההסכם הקיבוצי, מבלי שזכויותיו נפגעות. אמנם השימוש בכלי זה במערכת החינוך הוא מצומצם אבל ניתן להרחיב אותו. ההתעקשות של משרד האוצר דווקא על 'חוזים אישיים', מאששת את החששות של ארגון המורים שהמטרה האמיתית היא ריסוק העבודה המאורגנת. חשוב לציין בהקשר זה, שבמידה ומשרד האוצר מעוניין לאסוף מידע על מערכת חינוך שמתנהלת באופן פרטי וללא הסכמים קיבוציים למורים, הוא מוזמן להעיף מבט במערכת החינוך החרדית או לפחות לעיין בדו"ח מבקר המדינה בנושא משנת 2020, ממנו עולה בצורה חד משמעית כיצד מודל ההעסקה הזה פוגע הן במורים והן בתלמידים. לאחר מכן, יתכבד משרד האוצר ויסביר מדוע לדעתו בחינוך הממלכתי התוצאות יהיו אחרות.

בשלב זה, חשוב לעצור, לקחת צעד אחורה ולהתבונן לרגע על מערכת החינוך האמיתית, ולא התיאורטית, שבתוכה מתקיים הדיון הזה. ניתן היה לחשוב, על סמך הלהט הקדוש בו משרד האוצר מנסה לקדם את החוזים האישיים, שהם הדבר היחיד שעומד בין מערכת החינוך הישראלית להצלחה מסחררת, ושיש אלפי ואולי עשרות אלפי מורים צעירים, מוכשרים, ומלאי מוטיבציה שמשתוקקים ללמד בה והדבר היחיד שמונע זאת מהם הוא היעדר חוזים אישיים. 

מחשבה כזו תהיה שגויה. מערכת החינוך בישראל היא מערכת מורעבת ומפורקת, שסובלת מהזנחה מופקרת וארוכת שנים כמעט בכל פרמטר שניתן לחשוב עליו. זו הסיבה שמורים לא מעוניינים להיקלט לתוכה, או מתקשים להשאר בה. על פי נתוני המכון הישראלי לדמוקרטיה שהוצגו השנה בכנס אלי הורוביץ לכלכלה וחברה, עדיין קיים פער אדיר בין ההשקעה בתלמיד בישראל ובין ממוצע ה-OECD, והפער הזה גדול בהרבה בחינוך העל יסודי, בהשוואה לחינוך היסודי. שכרה הממוצע של מורה בישראל, הן ביסודי והן בעל יסודי, נמוך מזה של המקבילה שלה ב-OECD, והיא גם מלמדת יותר שעות, בכיתות עם יותר תלמידים. מילת המפתח שדרכה צריך לקרוא את הנתונים הללו היא "ממוצע" שכן כידוע לכולנו הפער הזה היה משמעותי בהרבה לו היינו משווים את ישראל לאיחוד האירופי ולא לממוצע ה-OECD. באותו אופן, ברור שהממוצע בישראל מסתיר מאחוריו פערים אדירים הקיימים בין חלקים שונים של מערכת החינוך שמחולקת באופן לא שוויוני לא רק בין ערבים ויהודים ודתיים וחילונים, אלא גם בין מערכת החינוך הפרטית והציבורית.

כמובן שיש בישראל גם בתי ספר ממלכתיים מצוינים. אך בתי ספר רבים, בעיקר אלו שלא יכולים ליהנות מתמיכה משמעותית של הרשות המקומית שלהן בנוסף לתקציב שמספק משרד החינוך, נמצאים במצב מזעזע - כיתות צפופות מאוד עם תשתיות ישנות ולעיתים גם מסוכנות, ציוד לימוד שבור ורעוע, מורים שאין להם פינת עבודה ושלעיתים קרובות גם חשופים לאלימות ברמות משתנות מצד התלמידים והוריהם.

על פי דו"ח של מרכז המחקר והמידע של הכנסת, על אף שהמחסור במורים חמור פחות משהיה לפני שנתיים, הוא עדיין חמור - נכון לשנת 2023 היו חסרים במערכת 2,441 מורים, ובהם 403 בחינוך המיוחד. בשנת 2022 54% ממנהלי בתי הספר דיווחו על מחסור של יותר מ-10% מן המורים לקראת פתיחת שנת הלימודים התשפ"ג. אולי הנתון המדאיג ביותר שעולה ממחקר זה של הכנסת הוא שבשנת 2022 58% מהמנהלים דיווחו כי כדי להתמודד עם המחסור הם שיבצו מורים ללא הכשרה מתאימה להוראה בכיתה. הנתון האחרון, עלול להצביע על כך שהמחסור במורים בעצם גדול הרבה יותר ממה שהמספרים היבשים משקפים, בהנחה שהיינו רוצים להגיע למצב בו כל המורים שמלמדים בבתי ספר הם בעלי הכשרה מתאימה.

בתוך כך, ניתן גם לראות מגמת עלייה ברורה ומדאיגה לאורך שנים, בקרב מורים שפורשים בסמוך לכניסתם למערכת. 10.8% מהמורים שנכנסו למערכת בשנת 2018, לדוגמה, עזבו בתוך שנה בלבד. על פי הסקר, הסיבה המרכזית לפרישתם של המורים היא שכר, אבל לצידה גם סיבות כמו מעמד המורה, עומס, שחיקה וקושי בעבודת המורה, ותנאי ההעסקה של מורים.

איזה מין חינוך מקבלים תלמיד או תלמידה שנמצאים במערכת כזו? איזו תהליך חינוכי יכול להעניק מורה שחוק מעבודה שמתקשה לפרנס את עצמו ונאלץ ללמד בבית ספר מט לנפול? האם כל זה הולך להיפתר בזכות העסקת שישה או שבעה אחוז מהמורים בחוזים אישיים? האם לא ברור לכל מי שלוקח חלק במערכת החינוך שהיא זקוקה בדחיפות להשקעה של מיליארדי שקלים רק כדי להגיע למצב סביר? 

זה ברור לחלוטין שמשרד האוצר לא עשה שום עבודת מטה מקצועית כדי להבין מה הם החוסרים והאתגרים האדירים שעמם מתמודדת מערכת החינוך, או לבחון כיצד המדיניות שלו עצמו לאורך עשורים הביאה אותה לחרפת רעב - על משרד החינוך והיעדרותו המוחלטת מהמשא ומתן בכלל אין מה לדבר - אבל מה שמטריף את הדעת הוא התעוזה שיש לו לתקוף את המקצועיות של המורים ולטעון שההגנות האחרונות שנותרו על תנאי ההעסקה שלהם הוא הסיבה שהמערכת לא מתפקדת. 

זהו בדיוק הכשל שנמצא בבסיס כל האירוע. האנשים שמנהלים את מערכת החינוך שלנו כיום אינם אנשי חינוך שמבקשים לשפר את המערכת אלא אנשי אוצר שמבקשים לקצץ ולהפריט אותה, ויהיה המחיר אשר יהיה. מערכת החינוך הישראלית זקוקה להשקעה אדירה של משאבים לצורך בנייתה מחדש כמערכת מפוארת שבמרכזה התהליך החינוכי ורווחת התלמידים, המורים וההורים. שינוי עומק כזה יכול לקרות רק על ידי שיתוף פעולה כן ואמיתי בין כל הגורמים במערכת שיש להם אינטרס אמיתי בהצלחתה. לכל הפחות, אם משרד האוצר מתעקש שהוא הגוף שצריך להוביל את מערכת החינוך, יתכבד וייתן לארגון המורים להוביל את בניית תקציב המדינה הבא.

ארנון פלג הוא כלכלן וחבר מערכת הפודקאסט "קריאת השכמה".

עריכה: תום אלפיה.